העגלה עמוסת הסחורה שנכנסה לרחובה הראשי של העיירה הקטנה פאונטלי, משכה את תשומת ליבו של דיק וויטינגטון, הוא התרומם ממקומו הקבוע וניגש לעבר העגלון: "סליחה אדוני, לאן אתה נוסע מכאן?" "פניי מועדות ללונדון הבירה", השיב העגלון בחשיבות. "אולי תצטרך עזרה בדרכך ללונדון? מוכן אני לסייע ככל שיידרש ובלבד שתאפשר לי להצטרף אליך…" התחנן דיק הצעיר. "אינך צריך לבקש רשות מהוריך קודם לכן?" תמה העגלון ודיק השפיל את מבטו: "הוריי נפטרו לפני זמן רב ונותרתי לבדי בפאונטלי, אם תרשה לי להתלוות אליך אשמח להגיע לעיר הבירה". העגלון הנהן בראשו בהסכמה ודיק הצעיר התיישב לצידו של העגלון הוותיק. לאחר מספר ימי מסע הגיעה העגלה ללונדון, דיק ירד ממנה באחד מהרחובות הראשיים ונפרד מהעגלון לשלום, הוא לא ידע לאן ללכת והתיישב בינתיים על מדרגות אחד הבתים. בעל הבית שהגיע לאחר מכן, שמע את סיפורו והציע לו עבודה כעוזר לטבחית. בכל משך היום היה דיק מקלף תפוחי אדמה, שוטף את הכלים ומנקה את הבית. הטבחית שהייתה אישה קצרת רוח, התייחסה אליו בזלזול תמידי ובאחד הימים כאשר שבר בטעות קערת חרסינה יקרה, הכתה אותו מכות נמרצות וסילקה אותו מעבודתו. דיק הצעיר ישב מבויש וכאוב מחוץ לבית, העבודה החדגונית, הררי הכלים האינסופיים בשילוב יחסה העוין של הטבחית והעובדה שישן בעליית הגג המלאה בחולדות, העלו בראשו את האפשרות לחזור לפאונטלי. הוא קם ממקומו בהחלטה נחושה לעזוב, אלא שבאותו רגע החלו לצלצל פעמוני העיר. לדיק הצעיר היה נדמה שהם שרים: 'הישאר כאן, וויטינגטון – ראש העיר של לונדון'. הוא התיישב בחזרה על המדרגות בהיסוס, אלא שאז בדיוק הגיע מולו בעל הבית: "מה מעשיך כאן בחוץ, נערי הצעיר?" "הטבחית סילקה אותי מעבודתי, בגלל ששברתי בטעות את קערת החרסינה", השיב דיק בשפל קול. האיש חייך ואמר: "הטבחית עשתה זאת, מכיוון שהיא חששה מכעסה של בעלת הבית. היכנס פנימה, תבקש סליחה מבעלת הבית ותספר לה שזה קרה בטעות, אני בטוח שהיא תסלח לך!" "ומה אעשה עם הטבחית?" שאל דיק. "תבקש ממנה גם סליחה, אחרי שבעלת הבית תסלח לך על שבירת הקערה, היא לא תעשה לך מאומה!" דיק קיבל את עצתו של בעל הבית, הוא נכנס פנימה וסיפר לבעלת הבית על הקערה שנשברה וביקש את סליחתה. היא כמובן סלחה לו ולאחר מכן נכנס למטבח וביקש את סליחת הטבחית. "אני מתנצל שלא הייתי מספיק זהיר, הייתי עייף מאוד. מכאן ואילך אזהר יותר!" הטבחית שהספיקה לשמוע שבעלת הבית סלחה לו על שבירת הקערה, התרככה מעט ושאלה אותו: "מדוע היית עייף?" "החולדות שבעליית הגג לא נותנות לי לישון!" הסביר דיק והטבחית השיבה: "ליד הבית שלי, מסתובב חתול – אביא לך אותו מחר והוא כבר יטפל בחולדות! מכאן ואילך תוכל לישון בבטחה!" למחרת בבוקר הביאה הטבחית את החתול שמיהר לטפל בחולדות, דיק התיידד עם החתול והעניק לו את השם 'ולדיק' – במשך שנים התגורר דיק עם החתול בעליית הגג, עד שיום אחד ניגש אליו בעל הבית בהצעה: "אני נוסע לאפריקה לצרכי מסחר, אם תרצה להצטרף אליי למסע – אשמח לצרף אותך!" דיק התלהב מההצעה ועד מהרה עלה על האונייה לאפריקה ביחד עם בעל הבית, הוא כמובן לא שכח את החתול שלו וצירף גם אותו למסע. לאחר שלושה חודשים, עגנה האונייה באפריקה – בעל הבית הסוחר הביא מתנה למלך אחת המדינות שהיה עמו בקשרי מסחר והלה בתגובה הזמין אותם לסעודה. כשהתיישבו כולם לסעודה הגיעו בפתאומיות המוני חולדות, עלו על השולחנות, חטפו מהאוכל ושפכו את כדי השתייה. הסוחר האנגלי היה מזועזע ושאל: "מה קורה כאן? כיצד החולדות עולות על השולחנות?" המלך הסביר שהדבר קורה תמיד כשהן יושבים לאכול ושאינו יודע כיצד להיפטר מהן, באותו רגע נזכר דיק ב'ולדיק' – החתול שלו שחיכה באונייה ומיהר להביא אותו למקום. ברגע שהחולדות הבחינו בחתול הם הסתלקו מהמקום במהירות ולראשונה בחייו, היה יכול המלך לשבת ולאכול בנחת. "אני חייב שתשאיר לי את החיה הזאת!" ביקש המלך מדיק. "הוא איתי כבר שנים והוא יקר לי מאוד!" השיב דיק, אבל המלך הציע לתת לו כנגד החתול עשרה מטילי זהב, להצעה כזאת דיק כבר לא סירב וכך הוא הפך ברגע אחד לאיש עשיר ומכובד. "עשית את עסקת חייך!" אמר בעל הבית לדיק כשהם חזרו לאונייה: "נכון שהרגע שבו נתת את 'ולדיק' החתול שלך למלך וקיבלת תמורתו עשרה מטילי זהב, היה הרגע המשמעותי ביותר בחייך?" "לא!" חייך דיק: "הרגע המשמעותי ביותר בחיי – היה הרגע שבו קיבלתי את הצעתך, על מדרגות הבית שלך. להשפיל את גאוותי, להיכנס ולבקש סליחה מבעלת הבית ומהטבחית שהביאה לי במתנה את 'ולדיק'. אם לא הייתי עושה זאת, קרוב לוודאי שהייתי היום יושב מובטל וחסר מעש ברחובות פאונטלי עיירת הולדתי…" דיק וויטינגטון חזר ללונדון כאיש עשיר, הוא החל לעסוק במסחר ותוך זמן קצר הפך לאחד מעשירי העיר. למרות ששירת הפעמונים הייתה קיימת רק בדמיונו של דיק כנער צעיר – הפעמונים דיברו אמת: דיק ויטינגטון נבחר ארבע פעמים ברציפות לראש העיר של לונדון ועשה בכסף שלו הרבה דברים טובים, למען כלל תושבי העיר…
עבור דיק וויטינגטון, הרגע שבו ביקש סליחה על מעשיו – היה הרגע הנכון ששינה את חייו לטובה. מה אנו נגיד עבור יום שלם שמוקדש אך ורק עבורנו, לבקשת סליחה ומחילה כדי שנוכל להשפיע על כל השנה הבאה ולחתום את גזר הדין שלנו לטובה? יום הכיפורים, הוא היום שבו אנו יכולים לשנות את הכול – אם רק נתפלל מעומק הלב, נבקש סליחה ונקבל קבלות טובות לשנה הבאה, נוכל לשנות את כל חיינו לטובה.
