מה לא עשיתי כדי להרגיש את עצמי, להתחבר ולו במעט לרגשות העמוקים שלי. הקשבתי לשירים עצובים, השתתפתי בהלוויות של חיילים, הרהרתי עם עצמי בלילות על פחדים ודמיונות, ניסיתי להתחבר למכאובי הזולת, לסיפורים ולצרות. אבל כלום לא הועיל. האופי הרגשני המוכר לי מזה שנים והדמעות שמצויות בעיניי מכל שיר מרטיט או קטע קריאה מטלטל, ביום בהיר נדמו ונעלמו כלא היו. האמת שזו פעם ראשונה שמרגיש מוזר לי כל כך מוזר מבפנים. מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' מערכת הרגש שבי כביכול עובדת על אוטומט.
בשבועות הראשונים הסברתי לעצמי שמדובר בתגובה נורמטיבית של הלם והסתגלות למצב שנכפה עלינו בפתאומיות. בחודש השני למלחמה התחלתי להיות מוטרד מהאדישות והחספוס שהשתלטו על האופי הרגיש שלי. עד כמה שזה אירוני, פיתחתי חרדות ברזל מהאדישות הזו יותר מהמלחמה עצמה. התביישתי לדבר ולשתף בתחושותיי, זה היה נראה לי קטנוני ולא שייך לעומת הצרות והסבל שעם ישראל עובר. ככל שחלפו הימים גברו החרדות וכמעט שהתחלתי להשתכנע שדעתי נטרפה עליי לחלוטין.
כמו כל סיפור טוב, גם אצלי הישועה באה ממקום בלתי צפוי. אני גר בשכונה דתית ובאחד הערבים כשחזרתי מביתו של חבר ראיתי מרחוק המולה בפתח הכניסה לבניין שבו אני גר. מיהרתי את צעדיי וכשהגעתי קרוב למקום נפגשתי במחזה מדהים. שכן שלי חייל מילואים חזר לביקור קצר לבית לאחר חודשיים וחצי של לחימה. השכנים עשו לו קבלת פנים מהממת, קישטו את הכניסה בבלונים ובכרזות "עם ישראל חי" ו"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". המחזה הזה עשה לי טוב בלב התעכבתי שם עוד קצת זמן ועליתי לביתי. אמא סיפרה לי שהשכן החייל משרת בחיל רפואה ונראה לה שהוא קב"ן צבאי – קצין בריאות נפש. הנהנתי לעצמי בסקרנות. קב"ן נשמע לי מעניין, הבטחתי לעצמי לנסות ולתפוס איתו שיחה קצרה על חרדות הברזל שלי. הבטחתי וקיימתי. לאחר תפילת שחרית פגשתי את שכני ביציאה מבית הכנסת השכונתי שלנו. הצגתי את עצמי, התעניינתי בו ובשלומו וסיפרתי לו שאנחנו שכנים. דני כך קוראים לו התייחס אלי ממש יפה, והודה לי על השכנות הטובה וההתעניינות. ביקשתי מדני בנימוס האם אפשר להתייעץ איתו על משהו שמציק לי, הוא נענה בשמחה והציע שנשוחח בדרך לבית חזרה. סיפרתי לו בקצרה על החרדות שמטרידות אותי עם העדרם של רגשותיי המוכרים.
דני חייך לעברי חיוך מרגיע. ושיתף אותי בקול: "אתה יודע שגם אני מרגיש ככה מאז פרוץ המלחמה? מה שאתה מתאר מוכר לי כאילו זה מדובר עליי ממש. אז אם תשאל למה אני מחייך?! אני יאמר לך משהו שיכול להרגיע אותך. תן לי לנחש שאת בחור עם אופי מנהיגותי, אחד מעורב עם הציבור ומוביל תהליכים…" חייכתי בשקט מול הדיוק של דני בדבריו. והוא המשיך: "יש לנו מצבים בחיים כמו במלחמה הזו שאין זמן מספיק לעצור ולהתבונן כראוי מה עובר עלינו באמת ומה אנחנו מרגישים בסיטואציה הזאת. כל מה שמוטל עלינו זה לחפש מקורות טעינה ואנרגיה חיובית ולהמשיך במשימה. המוח שלך מצא לו דרך להתמודד עם ריבוי המידע בכך שהוא חוסם התערבות רגשית עד לרגע שיתאפשר לך לעצור באמת, לחשוב ולהתעמק בכל פרט ופרט שחווית מאז תחילת המלחמה, לכאוב את הכאב הפרטי והלאומי, את החג שהושבת, את הנופלים והחטופים ובפרט את ההתמודדות האישית שלך מול עצמך. עד שזה יקרה המוח שלך עובד על אוטומט כהגנה מפני התפרקות פנימית לא מווסתת. אל תדאג, אני מאמין שיגיע הרגע שתוכל לפרוק הכל ולחזור להיות מי שאתה…"
דני סיים את ההסבר המרתק והתנצל שעליו להזדרז לבית כי הוא צריך להתארגן ולצאת שוב אל השטח. "תעדכן אותי בבקשה כשזה קורה…" הוא חייך אליי שוב ונעלם במעלה המדרגות. רציתי ממש להודות לו על השפיות שהוא נסך בי ככה בפשטות וענווה, מכיוון שהרגשתי שהוא השאיר בי תקווה לימים טובים יותר.
