הרחוק יכול להיות הכי קרוב
הוא החליט יום אחד שנמאס לו. שהבית הזה לא בשבילו. החוקים נוקשים מדי, הגבולות מגבילים מדי… והאחריות שנדרשת ממנו גדולה עליו.
הוא טרק את הדלת במחשבה שלא יחזור, ויצא לחפש את עצמו במקומות אחרים.
משם הוא התגלגל בכל מיני מקומות. לפעמים היה לו קצת יותר טוב, לעיתים הוא הצליח לשכוח. אבל תקופה חלפה, והאתגרים שפגשו אותו בחוץ גרמו לו להתגעגע הביתה – – –
היה לו קשה להודות בזה. אבל המכות שהוא חטף בחוץ כאבו לו מאוד. הדברים שהוא חווה פצעו את נפשו. האתגרים שהוא התמודד איתם הותירו בנפשו חותם עמוק.
הוא עמד מבויש בפתח הבית. מבקש מקלט והגנה מפני הצרות שבחוץ.
הדלת נפתחה. אבל הוא עדיין לא הרגיש בבית.
זו היא תשובה מיראה.
*
כמה ימים חלפו. הוא נרגע. האוכל של אמא, המילים הטובות של אבא, הצחוק המוכר… הריח של אבקת הכביסה… כל אלו גרמו לו להרגיש בבית.
פתאום הוא הבין כמה הוא באמת התגעגע. פתאום הוא הבין כמה זה באמת היה חסר לו.
הוא התנפל לרגליו של אביו, ביקש את סליחתו ואמר:
"אבא אהוב, אבא יקר, אני מצטער שהלכתי. אני מצטער שהתרחקתי. אבל רק עכשיו, אחרי שהייתי רחוק כל כך, אחרי שישנתי במקומות מטונפים, כשבאמת לא היה לי מה לאכול, אחרי שראיתי איך נראה עולם בלי גבולות, עכשיו אני באמת יודע להעריך כמה טוב בבית! עכשיו אני מבין כמה אתם באמת אוהבים אותי!
וזו תשובה מאהבה.
*
על השב בתשובה מאהבה אמרו ש"זדונות נהפכים לו לזכויות". והשאלה מתבקשת: איך יכולים דברים רעים ושליליים להפוך לדברים טובים?!
אלא שכשאדם מתבונן לעומק ומבין עד כמה הדברים הרעים מרחיקים אותו מהטוב האמיתי, דווקא משום שהוא היה שם, דווקא מכיוון שהוא הרגיש רחוק, דווקא משום שזה לא עשה לו טוב, הוא לומד להעריך ולהוקיר את הטוב האמיתי.
וכך הרע הפך להיות הכלי שמקדם אותו אל הטוב האמיתי באמת, מתוך אהבת הטוב ולא בגלל פחד מהרע! וזה השלב המתקדם ביותר של התשובה, שמי שהיה הכי רחוק יכול להיות הכי קרוב.
והלוואי שנזכה להיזכר איפה הבית שלנו באמת.
