"בוקר טוב לך אדון שמעון!" חייך זלמן, הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת 'שערי תפילה', לעבר המתפלל הוותיק שמדי בוקר התייצב בהשכמה למניין הקבוע. "אנחנו עורכים מגבית להחלפת המזגנים בבית הכנסת, אולי תרצה להשתתף ולסייע בתרומה מכובדת?"
"אני מצטער, אין לי אפשרות עכשיו", נענע שמעון בראשו לשלילה. "הנה הכסף של העלייה האחרונה מאתמול, עשרים שקלים. תהיה בריא זלמן". הגבאי משך בכתפיו בתמיהה והמשיך לעבר המתפלל הבא. שמעון היה יהודי מכובד וירא שמיים, שהתפלל בכל בוקר בקביעות בבית הכנסת 'שערי תפילה'. את שיעורי התורה ואת תפילות השבת היה לומד ומתפלל בבית הכנסת של קהילת 'תפארת תורה' שאליה השתייך, ורק בתפילת שחרית התפלל מדי יום בבית הכנסת הסמוך לביתו. "הבנאדם מלא בכסף ולא תורם שקל לבית הכנסת מעבר למה שהתחייב…" מלמל זלמן הגבאי לעצמו במרירות, מאחר ומעולם לא תרם שמעון לבית הכנסת שבו התפלל תפילת שחרית, מעבר לדמי החבר הרגילים ותשלומי העליות.
חלפו להם השנים ושמעון נפטר לבית עולמו. בהלוויה שבה השתתפו קרובי ומכריו, פנה זלמן – גבאי בית הכנסת – לאחד הרבנים שהשתתף בהלוויה ואמר לו ספק בצחוק, ספק ברצינות: "סוף-סוף הידיים שלו פתוחות…" "מדוע אתה אומר זאת על הנפטר?" שאל הרב בחומרה. הוא הבין את המשמעות: בשונה מתינוק שנולד כשידיו קפוצות, אדם שמסתלק מן העולם ידיו פתוחות לרווחה. וזלמן הסביר: "תראה כבוד הרב, הבנאדם התפלל אצלנו בבית הכנסת קרוב לארבעים שנה ומעולם לא תרם שקל – מעבר לדמי החבר ותשלומי העליות. כל פעם שפניתי אליו דחה אותי בטענה אחרת וידוע לי היטב שהאיש היה בעל בעמיו והתברך בממון רב ובשפע…" אמר הגבאי בטרוניה. "לשון הרע! אני לא מקבל את הדברים הללו – חוץ מהעובדה שאסור לדבר על המת ובמיוחד לא בהלוויה שלו!" זלמן הגבאי החמיץ פנים. שמעון נטמן למנוחות עולמים והסיפור כמעט ונשכח מלב המשתתפים.
באחד הימים ניגשו אל הרב ששימש כמגיד שיעור מאחד מבתי הכנסת בעיר, שני גבאי צדקה גדולים ובפיהם בקשה: "כבוד הרב, אנחנו עורכים השנה מגבית 'קמחא דפסחא' ואנו יודעים שבשיעור של הרב בבית כנסת פלוני משתתפים אנשים אמידים, נשמח אם נוכל לעשות מגבית לאחר השיעור והרב יוכל לומר כמה מילים כדי לרתום את המשתתפים לטובת העניין…"
"אני אשמח לעשות זאת. כמה אתם חושבים שתצליחו לאסוף ממשתתפי השיעור?" התעניין הרב והם השיבו :"להערכתנו נצליח לאסוף לפחות כמה אלפי שקלים עבור החלוקה", הרב הנהן בהסכמה והמשיך: "אני רק חושב שכדאי מאוד שרב בית הכנסת יהיה נוכח בזמן ההתרמה הזאת ואפילו כדאי שיאמר גם הוא כמה מילים בנושא, מכיוון שהוא מלווה אותם במשך כל השנה ואני מעולם לא דיברתי בפניהם על נושאים מעין אלו…" הגבאים הודו לו וביקשו ממנו לדבר על העניין עם רב בית הכנסת. אלא שאז שאל הרב: "רק יש לי שאלה קטנה, הרי כבר שנים רבות אתם עושים חלוקת 'קמחא דפסחא' גדולה, מה קרה השנה שהזדקקתם לבצע מגביות, הרי מעולם לא פניתם אליי קודם לכן?"
"נכון כבוד הרב", השיבו הגבאים. "מעולם לא עשינו מגבית שכזאת, מכיוון שהיה לנו תורם קבוע שבכל שנה היה תורם לנו רבע מיליון שקלים עבור החלוקה בתנאי שנשמור את זהותו בסוד – ביום שייוודע שהוא תרם את הכסף, הוא יפסיק את התרומה מיידית".
"ומה קרה השנה?" התעניין הרב והם השיבו: "הרב זוכר שלפני מספר חודשים נפטר אדון שמעון מקהילת 'תפארת תורה'? כעת אנחנו יכולים לגלות שהוא התורם האלמוני שתרם לנו בכל שנה רבע מיליון שקלים עבור מגבית 'קמחא דפסחא'…"
המילים נעתקו מפיו של הרב בתדהמה, הוא נזכר כיצד ניגש אליו הגבאי בטרוניה ואמר 'סוף, סוף הידיים שלו פתוחות' – הוא ביקש מגבאי הצדקה לספר את הסיפור לאותו גבאי בית כנסת, על מנת שהלה יבקש ממנו מחילה על שדיבר בו סרה אחר מיטתו…
אנשים רואים מולם רק את מה שהם יודעים, אבל פעמים רבות מאחורי הקלעים מסתתרת תמונה שונה לחלוטין. פרשת פנחס היא דוגמא של 'כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'. רבים מבני ישראל השמיצו את פנחס על מעשיו וטענו שעשה זאת לצורך עצמו, אבל רק הקב"ה שידע את קנאתו ואת טוהר נפשו של פנחס העניק לו שכר גדול על מסירות הנפש שעשה למען כבודו של הבורא.
