ההתרגשות בארמון הלכה וגברה מיום ליום כאשר התקרב יום הולדתו של המלך צ'ארלס. בכל שנה ביום הולדתו העניק המלך את פרס העובד המצטיין לאחד העובדים בארמון. חוץ מההערכה והכבוד הגדול שהתלוו לעצם הזכייה בפרס, היה מצורף אליו גם שק מלא במטבעות זהב – כמתנה אישית מהמלך. אבל השנה היה ברור לכולם מי עתיד לזכות בפרס היקר – אלברט הנפח.
לפני עשר שנים התחיל אלברט לעבוד כנפח בארמון. הוא היה אחראי על כל עבודות המתכת – החל מפרזול הכרכרה של המלך ועד למצקות במטבח. הכול עבר דרך הנפחייה של אלברט. העבודה בנפחייה הייתה קשה ומייגעת מאוד, ואלברט בילה שעות ארוכות ליד התנורים הלוהטים, מניף בכל כוחו פטיש פלדה כבד ומנסה ליישר מוט ברזל עיקש. אבל למרות העבודה הקשה אלברט מעולם לא התלונן. בחיוך ובתשומת לב הוא חיפש תמיד דרכים לעזור ולהועיל.
העובדים בארמון חיבבו מאוד את אלברט והשתתפו בשמחתו על הזכייה הצפויה. כולם מלבד ברנדון – היועץ של המלך – שעינו הייתה צרה בהצלחתו של הנפח. ברנדון התלונן תדיר באוזניו של המלך על העיכובים בעבודתו של אלברט ועל הטעויות שלו. כאשר שמע ברנדון שהפרס השנה מיועד לאלברט, התגברה שנאתו אליו שבעתיים, ומוחו קדח מחשבות כיצד למנוע ממנו לקבל את הפרס.
"למה אנחנו עושים את זה?" פנה סטינג לחברו סיימון. "ששש…. אל תצעק! עוד עלולים לשמוע אותנו", היסה סיימון את חברו שנאנק תחת הארגז הכבד שסחבו שניהם. "אתה בטוח שזה בסדר?" שאל שוב סטינג. "כבר אמרתי לך", ענה סיימון, "ברנדון אמר במפורש – להניח את הארגז בנפחייה ולפנות את הארגז הישן".
"אז למה צריך להיות כל כך בשקט?" שאל סטינג. "כמה שאלות יש לך, סטינג?" לחש לעברו סיימון. "ככה ברנדון אמר – ככה עושים, בלי לשאול שאלות מיותרות!"
בשבוע שלפני יום הולדתו של המלך היו כל אנשי הארמון עסוקים בהיערכות לקראת החגיגות המתוכננות. לרוע המזל, בדיוק בשבוע זה החלו לצוץ בעיות בכל פינה בארמון. "אדוני המלך", פנה המזכיר אל המלך צ'ארלס, "אני מוכרח לעדכן אותך שהפרשים שיצאו הבוקר שבו לארמון. אחד הגלגלים בעגלה יצא ממקומו עוד לפני שהספיקו לצאת מהעיר!"
"מוזר מאוד…" ענה המלך. "העגלה עברה תיקון מקיף אצל אלברט לקראת הנסיעה היום!" לפני שהספיק המזכיר לענות, נפתחו הדלתות ונכנס אל חדרו של המלך ראש צוות הניקיון. "אדוני המלך", הוא פנה אל צ'ארלס בחלחלה, "המסגרות החדשות של התמונות… הן כולן החלו להתעקם בפתאומיות!" צעקות נשמעו מהמסדרון, ורגעים ספורים אחר כך נכנס לחדר השף הראשי והכריז: "אני לא יכול לעבוד ככה!" אמר בכעס. "אדוני המלך, תראה במה אני צריך לבשל!" הוא אמר ונופף בידו במכסה של אחד הסירים שהיה עקום לגמרי. ככל שהזמן חלף הצביעו עוד ועוד תקלות על מקורו של רצף האירועים החריגים: הנפחייה של אלברט. המלך הבין שאחרי כל כך הרבה טעויות ועוד בתקופה כה עמוסה, אלברט לא יוכל להמשיך לעבוד בארמון ובטח שלא לקבל את הפרס.
כשחזר המלך מהסיבוב הקבוע שלו בגינה, תפסה את אוזנו שיחה מוזרה. "אני שמח שזה עבד! אני לא מאמין… לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר!" היה זה ברנדון שנשמע שמח למדי. "באמת עצוב שאלברט לא ימשיך להיות בארמון", זיהה המלך את קולו של סיימון שענה לברנדון. "מה עצוב? סוף סוף נפטרתי ממנו…" השיב ברנדון. "אתה?! איך?!" שאל סיימון בתמיהה. "זוכר את הארגז שאמרתי לכם לשים בנפחייה? הארגז היה מלא במתכות ישנות וזולות… אין פלא שכל הדברים בארמון התקלקלו בתקופה האחרונה", הצטחק ברנדון.
המלך, שהבין מייד מה קרה, מיהר לנפחייה. "אלברט? אתה כאן?" הוא שאל. אחרי כמה סיבובים בנפחייה, מצא המלך את אלברט יושב על אחד הארגזים. "אלברט, מה קרה לך?" שאל המלך. "סליחה אדוני, באמת סליחה. אני באמת לא יודע מה קרה!" פרץ אלברט בבכי. "עשיתי הכול כרגיל, אני לא יודע מה השתבש פתאום". המלך הרגיע את אלברט והסביר לו בדיוק מה עולל ברנדון. "עכשיו אלברט", אמר המלך, "יש לי עבודה חדשה בשבילך, ואני מבקש שתקפיד להשתמש אך רק במתכות המקולקלות שנמצאות בארגז שבנפחייה!"
למרות כל הקשיים בדרך התקיימו חגיגות יום ההולדת של המלך כסדרן ובצורה מכובדת ומפוארת. בטקס שחתם את אירועי יום ההולדת הגיע הרגע שחיכו לו כולם – הכרזת העובד המצטיין. "אחרי כמה הפתעות לא צפויות בשבועות האחרונים", הכריז המלך, "אני רוצה לברך את הזוכה בפרס העובד המצטיין – היועץ ברנדון!" ברנדון ניגש מדושן עונג לעבר המלך וקיבל לידיו תעודת כבוד וכמובן – שק מלא במטבעות זהב נוצצים.
כעבור ימים בודדים התפרץ ברנדון לחדרו של המלך: "אדוני… תראה את המטבעות", הוא זעק בקול שבור. "זה בכלל לא זהב! כל המטבעות נשברו והחלידו, אני חושב שמישהו…" ברנדון נעצר כשהבחין בארגז גדול ומוכר שניצב באמצע החדר, היה זה הארגז שהוא עצמו שלח לנפחייה. "שלום, ברנדון!" פנה המלך אל ברנדון. "סיימת את עבודתך בארמון!" קבע המלך נחרצות: "קח את המטבעות והארגז שלך ואל תחזור לכאן לעולם!"
בפרשת השבוע מסופר על בלעם שמבקש לקלל את עם ישראל. למרות כל העיכובים והמסרים שקיבל מהבורא דבק בלעם במטרתו לנסות ולהשפיע רע. אבל הקב"ה מחזיר לו באותה מטבע והוא לא מצליח לקלל את ישראל. בסופו של דבר הוא יוצא מושפל בעיני בלק ושרי מואב וחוזר לביתו בידיים ריקות, בלי כסף ובלי כבוד ועם הרבה ביזיונות.
