באותו בוקר התעורר ג'ו מאוחר מעט. בלילה הקודם הוא צילם חתונה יוקרתית, כך שרק בשעה ארבע לפנות בוקר הגיע לביתו ופנה לישון. הוא קם ממיטתו וניגש ישירות אל המצלמה המקצועית שברשותו. אתמול הוא הבחין במשהו לא ברור במצלמה, והוא הרגיש שחובה לברר אם קרה משהו למצלמה.
ג'ו ניסה להדליק את המצלמה ועיניו נפקחו בתדהמה – המצלמה לא הגיבה לניסיונותיו! בהתחלה הוא עוד ניסה להרגיע את עצמו. הוא ניסה שוב ושוב, אך ללא הועיל. המצלמה לא הגיבה. ג'ו נכנס ללחץ, מבין רק לאחר חצי שעה ארוכה שמצלמתו המשוכללת והמקצועית לא עובדת.
"אם התקלה הזאת הייתה ביום אחר, הכול היה פחות נורא…" הרהר ג'ו בלחץ הולך וגובר. מכיוון שתמיד אפשר לשלוח את המצלמה לתיקון. אבל היום הוא היה צריך לצלם כנס של חברת הצילום הבינלאומית פרפקטפיק. ההפקה הזאת עתידה להכניס אותו לשורה הראשונה של הצלמים המבוקשים ביותר, ונוסף לזה, היא שווה הרבה מאוד כסף.
ג'ו הסתובב בדירתו בחוסר מנוחה, מחייג אל החברה שממנה רכש את המצלמה. "אני צריך שליח שיבוא לקחת מהבית שלי מצלמה לתיקון", הודיע בשנייה שהשיחה נענתה. כבר מאוחר. אין לו זמן לבזבז על נימוסים. "אין בעיה. זה יעלה לך…"
"לא משנה לי כמה זה יעלה", נשף ג'ו בלחץ. "אני רק צריך את זה כמה שיותר מהר. היום בערב הכי מאוחר". אבל הנציג גיחך מעבר לקו: "אין סיכוי, ידידי. לפי איך שאתה מתאר את הבעיה, יארך לנו לפחות כמה ימים לתקן לך את המצלמה…" ג'ו נעמד על מקומו, המום. "אבל אני חייב אותה להיום!" ואילו הנציג מצידו השתתף בצערו. "אני מבין, אבל לנו אין מה לעשות בנידון".
ג'ו ניתק בזעף את הטלפון, ולאחר שעה וחצי הוא מסר את המצלמה לידי השליח של החברה. בינתיים ניצל את הזמן לשיחות טלפון לכל הקולגות שהכיר מתחום הצילום.
"היי, רון. איך אתה מרגיש? תגיד", פנה ג'ו ישירות לעניין. "יש לך מצלמה מיותרת לָערב? אני חייב בדחיפות". אבל רון השיב: "ג'ו, אני מצטער, אבל אין לי אחת מיותרת. מה קרה?"
"המצלמה שלי התקלקלה", סיפר באנחה עמוקה. "ואת הרזרבית שלי השכרתי אתמול לשבוע שלם". הוא ניתק את השיחה וחייג מייד לחברים אחרים.
לאחר שעה ארוכה הבין ג'ו שאין מצלמה. וגם אין לו יותר מדיי ברירות – הוא יהיה חייב לקנות מצלמה חדשה. אף שמדובר בהשקעה יקרה מאוד עבורו, המוניטין שלו שווה הרבה יותר.
ג'ו יצא מהבית ופסע לכיוון רכבו בפסיעות מהירות וחסרות סבלנות. בדרכו הוא לא שם לב לאבן שנתקל בה, והוא מעד אל הרצפה בכבדות.
ג'ו צעק בכאב וניסה להתרומם במהירות, אבל אז צעקה נוספת נפלטה מפיו. חמש דקות לאחר מכן רכב רפואי עצר לידו ופינה אותו לבית החולים. שם בדק אותו הרופא בסבר פנים חמורות.
"יש לך שבר", קבע הרופא תוך כדי גיבוס של הרגל. "בחודש הקרוב אתה לא הולך לשום מקום!"
"מה???" ג'ו היה המום. "אין לך ברירה!" הרופא היה נחרץ. "אם אתה לא רוצה להישאר צולע כל החיים, אתה חייב לציית להוראות".
ג'ו גנח. השעה שלוש בצהריים והוא תקוע בבית חולים, מגובס וחסר מצלמה. הוא הבין שנותרה לו רק אפשרות אחת. הוא חייג אל מרטין, הקולגה היחיד שלא דיבר איתו, ואם היה יכול, גם לא היה מדבר איתו לעולם. "ג'ו! במה זכיתי שתתקשר אליי?" צהל מרטין.
"אתה עובד היום?" קולו של ג'ו היה קר. זוכר היטב את האירועים שמרטין קלקל לו, זוכר שהוא גנב ממנו את העבודה שיועדה עבורו בתרגילים שונים ומשונים.
"היום אני בחופש. למה?" התעניין מרטין. "האירוע של פרפקטפיק", אמר לו ג'ו בקול יבש. "אתה מצלם שם היום?!" שאל מרטין, והקנאה נשמעה היטב בין המילים. "זהו, נראה שלא. אני אקשר אותם אליך", אמר במאמץ. הוא היה נותן הרבה מאוד אם רק היה יכול שלא לבצע את השיחה הזאת. אבל אין לו אפשרות לבטל אירוע בלי לסדר להם צלם חלופי, ומרטין הוא היחיד שפנוי.
"אוהו". מרטין נשף בהתפעמות. "מעולה. אני מחכה". מתוך הכאבים חייג ג'ו אל מפיק הכנס של פרפקטפיק וסיפר לו בקצרה שהוא מושבת. הוא מסר לו את מספרו של מרטין וניתק את השיחה בחוסר אונים.
ג'ו שכב משועמם במיטתו. לאחר חמישה ימים של בטלה הוא חייב לנסות לחפש לעצמו עסוקה.
ג'ו נטל את מחשבו והחל לשחק בהגדרות של האלמנטים הדיגיטליים בתוכנה שלו. התוצאות היו מדהימות. ככל שחלפו הימים, התמונות הדיגיטליות שיצר תפסו תהודה וזכו לפרסום יוצא דופן.
חודש לאחר מכן צלצל הטלפון. "אני מדבר עם ג'ו?" שאל הקול מעבר לקו. "כן. במה אני יכול לעזור לך?" והאיש הסביר: "ראיתי את התמונות הדיגיטליות שלך והתרשמתי מאוד. קוראים לי אנריקו, ואני הבעלים של פרפקטפיק. אני רוצה להציע לך להשתתף כחבר מן המניין בחברת הצילום המכובדת שלנו, התמונות שלך מדהימות!"
ג'ו פלט שיעול של הפתעה. "אני צריך לחשוב על זה, אבל הכיוון הוא חיובי. בהחלט". הוא היה המום ומופתע. פעם אחת הוא פספס צילום של אירוע של החברה הזאת, וכעת הוא מוזמן אליה כחבר מן המניין. הכול בזכות המצלמה שהתקלקלה והוויתור הבלתי־צפוי.
מפרשת השבוע אנו יכולים לראות כיצד גם דברים שנראים עבורנו כקושי או מכשול, מתברר שהם לטובה. כשבני ישראל יוצאים ממצרים, המצרים רודפים אחריהם עד לשפת ים סוף, שם הים נקרע רק כאשר המים מגיעים עד צווארם. אך בסופו של דבר דווקא העובדה שהמצרים רדפו אחריהם והביאו אותם למצב הקשה הזה, היא זו שהביאה למפלה הגדולה שלהם ולישועה המופלאה של עם ישראל.
