"תעביר אליי את השק. כן, זה בדיוק. תודה!" אמר אחד הנוכחים ורוקן את המלט במרץ. "תניחו את זה כאן, פה זה מעולה!" נשמע קול עבה מאחור. "איך זה שאתה יבש?" נשמע קול צעיר מתבדח, ומייד לאחר מכן דלי מלא במים התרוקן על ראשו של אחד הנוכחים.
בליל של קולות וקריאות נמרצות נשמעו במרחב. אנשים, בחורים ואפילו ילדים עבדו במרץ, כשהם רטובים וחיוך על פניהם, לא חשים בקושי שבעבודה האינטנסיבית והמאומצת.
שקי חול, חצץ ומלט עברו מיד ליד, נכנסים לשימוש בתוך שניות על ידי קבוצת גברים נמרצים. קבוצה נוספת יצקה בטון על האדמה, עוצרת מדי פעם להביט במבנה ההולך ונבנה במהירות, מקבל צורה של בית.
כמדי שנה, בדיוק באותו תאריך באופן קבוע, הייתה מכריזה העירייה על יום שבתון כללי, החל מהגנים ובתי הספר וכלה במקומות העבודה ובשירותים הממשלתיים. באותו היום כל העיר עוצרת את החיים ונכנסת להילוך אחר, שונה וחגיגי.
באותו יום היו מגיעים כל אנשי העיר בשעת בוקר מוקדמת לחופי העיר, שם היה מגרש ענק שעליו היו פזורים בתים ומבנים שונים. כולם התחילו לבנות ביחד מבנה נוסף על המגרש הריק שעל שפת הים. כלל המבנים היו אף הם ריקים מאדם, והדבר היה תעלומה עבור כל מי שלא הכיר את סיפורה של העיר.
"אתה לא לוקח הפסקה קצרה?" אחד הגברים שעבדו במרץ פנה אל רוברטו, שניצח ביד רמה על התקדמות הבנייה. "אם אני לא טועה, מהרגע שהתחלנו את העבודה ועד עכשיו לא שתית כלום, נכון?" אבל רוברטו חייך. "אולי מאוחר יותר". ענה, מביט בסיפוק על הבית ההולך ומקבל צורה ברורה. מבטו שוטט גם על חבריו העובדים במרץ, כשחיוך נסוך על פניהם. זה היום של העיר שלהם.
שניות ספורות לאחר מכן צדה דמות את עיניו של רוברטו. הוא עצר לרגע את שיטפון הפקודות שיצאו מפיו, עצר לרגע עבודתו וצמצם את עיניו, מביט בבחור צעיר היושב בגבו אל הבית ההולך ונבנה, בחוסר מעש.
רוברטו התפלא. מי יכול להיות הבחור הזה, שמרשה לעצמו לשבת ולהתבטל ביום כה עמוס?!
הוא הלך במהירות, מתקרב בפסיעות נמרצות אל הצעיר. עיניו התעגלו בהפתעה מהולה באכזבה כאשר זיהה את הבחור. "פיליפ! מה אתה עושה כאן?" קרא לכיוון בנו. "מדוע אינך עובד כמו כולם? התעייפת?"
רוברטו ידע שלא. פיליפ לא התעייף. בגדיו היו נקיים כאילו עתה יצאו מהארון. הוא לא עבד כלל היום ולא היה שותף לפרויקט שבו השתתפו כל תושבי העיר.
"אני לא מבין מה הרעיון של הדבר המשונה הזה", אמר פיליפ לאביו בהתרסה. "לבנות בית אחד ביום אחד, כל אנשי העיר, אני לא רואה שום סיבה להשתתף בטירוף הזה! זה מגוחך!"
"הו, פיליפ!" רוברטו התפלא בקול. "אתה באמת לא יודע?" פיליפ משך בכתפיו והשיב: "לא. וגם החברים שלי לא ממש יודעים. הם נהנים מהעניין וזהו".
"פיליפ", רוברטו התיישב ליד בנו. "ספור כמה בתים יש כאן, במגרש הזה". הוא הביט לרגע לעבר המבנים והפטיר: "הרבה".
"אני יודע. ספור כמה בדיוק". חזר רוברטו על בקשתו. "יש כאן מאה עשרים ושישה בתים ומבנים. עכשיו אתם בונים את הבית המאה עשרים ושבעה", אמר פיליפ לאחר דקות אחדות.
"יפה", אמר רוברטו בסיפוק. "כל בית מסמל שנה אחת שחלפה. לפני מאה עשרים ושבע שנים, בדיוק ביום הזה, פקד את העיר צונאמי איום ונורא. כל בתי העיר נהרסו לחלוטין!"
פיליפ הביט על אביו במבט מופתע. איך הוא לא ידע את זה? "ו… מה קרה?"
"באותו זמן גר בעיר אדם זקן, אלברט. אמרו שהוא ראה כמה וכמה צונאמי בחייו. באותו יום קשה הוא קם לפנות בוקר כהרגלו, אבל הוא הבחין במשהו שאף אחד אחר לא ראה. אלברט עבר בית אחר בית בעיר ודרש בתקיפות מכולם להתפנות ולהתרחק וללכת מעבר להר שבפאתי העיר". רוברטו נשם עמוק. "אף אחד לא התווכח עם אלברט, וכך כולם ניצלו מהצונאמי. כולם הספיקו להתרחק, ואפילו אדם אחד לא נספה בצונאמי, אבל כל הבתים נהרסו כליל…" המשיך רוברטו. "את העיר בנו מחדש בתוך שנים ספורות, אך לזכר אותה ההצלה של אנשי העיר אנחנו מציינים את היום הזה בבניית בית אחד ביום השנה לאותו צונאמי קשה שעבר על העיר".
"אבל מה המטרה בבניית בית אחד בכל שנה?" תמה פיליפ. "הרי אם היינו רוצים לשקם את המקום, היו יכולים מזמן לבנות את כל השטח הזה. להפוך אותו לשכונה חדשה ומשגשגת".
"ואז מי היה זוכר מה קרה לנו בעיר לפני יותר ממאה שנים?" חייך רוברטו לעבר בנו. "הרי את מי היה מעניין שטח בנוי על שפת הים? עצם המציאות שמראה בכל פעם מחדש, שבשטח העצום והריק הזה בכל שנה נבנה רק בית אחד שבבנייתו עוסקים כל תושבי העיר בצורה משונה, מעורר את הדור הצעיר לשאול ולנסות להבין מה קורה כאן, ואז לשמוע ולהכיר את סיפור ההצלה של העיר…" פיליפ הנהן בראשו ורוברטו הושיט לו סרבל עבודה. "אז קדימה פיליפ, אתה מצטרף לבנייה שלנו?" פיליפ הנהן בראשו בחיוך, לקח את הסרבל והצטרף לאנשים שעבדו במרץ.
*
משה רבינו ציווה את זקני ישראל למסור לדורות הבאים לקיים את הפסח בכל שנה במועדו. הדבר יהיה אות וסימן לבני הדור, שכאשר ישאלו לפשר הקורבן וחוקותיו, יסופר להם הנס הגדול של חג הפסח, שבו הקב"ה פסח בעצמו על בתי ישראל ולא נתן למשחית להיכנס ולפגוע בבכורי ישראל.
