מורה חכם ביקש ללמד את תלמידיו שיעור על השפעתה של השנאה.
הוא ביקש מכל אחד מתלמידיו לשאת עימו במשך חודש שקית בד עם חמישה תפוחי אדמה.
"עליכם לקחת איתכם את השק לכל מקום, אסור לכם לעזוב אותו!" הנחה המורה.
התלמידים ביצעו את מה שהתבקשו. בתחילה זה רק היה כבד, אחר כך זה היה קצת מוזר ולא נוח, אבל כמה ימים אחרי שהם כבר התרגלו לשאת את תפוחי האדמה, הם החלו לחוש בריח לא נעים מלווה אותם לכל מקום. תפוחי האדמה החלו להרקיב, ומיום ליום הפך הסירחון לבלתי נסבל.
אף אחד לא שרד חודש עם השק.
"ככה זה בדיוק עם שנאה", אמר המורה כשראה את ידיהם הריקות של תלמידיו. "אם תבינו את עומק הריקבון שנוצר בנפש שיש בה שנאה, לא תוכלו עוד לשנוא!"
*
ריח הרקבון של שנאת החינם של אבות אבותינו מעורר צחנה עד עצם היום הזה.
כשאומרים לנו שבית המקדש חרב על שנאת חינם, אנחנו צריכים להבין שלא רק בית המקדש וירושלים נחרבו עד היסוד, אלו אינם אלא אבנים שאפשר להקים ולבנות מחדש… אלא אנחנו בעצמנו נחרבנו ונהרסנו עד היסוד בגלל אותה שנאת חינם שנמצאת בתוכנו עד היום.
סוד קיומו והצלחתו של עם ישראל תלוי באחדותו. גם את התורה לא היינו יכולים לקבל אילולי התאחדנו והתחברנו "כאיש אחד בלב אחד". כי התורה כולה היא תורה שנועדה לחבר אותנו לחטיבה אחת של טוב, כדי שנוכל לבצע את המשימה הגדולה והחשובה שלנו בעולם – להביא את העולם כולו למציאות של אחדות ואהבה, שבו הנוכחות הא־לוהית הטובה והמיטיבה שולטת במציאות, בלי לתת שום מקום לרוע ולתחושת נפרדוּת.
*
כאשר אנחנו רָעים זה לזה, כשאנחנו שונאים זה את זה, לא סובלים זה את זה ולא מסוגלים לנהל שיח מכבד בניסיון לגשר על הפערים שיש בינינו, אנחנו חלילה מטפחים את אותו חטא קדום, מוסיפים חטא על פשע ומחריבים את המעט שעוד נשאר לנו.
כדי לשנות את המציאות הזו, שהתוצאות הכואבות שלה מתפוצצות לנו בפרצוף מכל כיוון, אין לנו שום ברירה אחרת אלא להשליך לפח האשפה את השק המסריח של השנאה, ולהתחיל לטפח חזרה אהבה ואחדות.
וזה תמיד מתחיל מתוך הבית פנימה, ממעשים קטנים של אהבה. כל מי שאינו חלק מהפתרון, הוא למרבה הצער חלק מן הבעיה.
הגיע זמן פתרון. החיים שלנו תלויים בכך. כפשוטו ממש.
