כבר שנים ארוכות שמארק לא היה מאושר. הבית הפרטי שלו בשדרות קנזינגטון לא שימח אותו, הבריכה הפרטית שלו לא שימחה אותו, ואפילו הפרארי מהדורת אספנים שעמדה בחניה שלו, לא הצליחה לשמח אותו. מארק עמד בראש חברת אחזקות גדולה ומובילה, תחתיו היו כ־500 עובדים שסרים למשמעתו, ואפילו בחור שהיה אחראי להחנות את הרכב שלו. אבל כל זה עדיין לא גרם לו להיות מאושר באמת. ולא שמארק לא ניסה להיות מאושר. הוא לא פסח על שום שיטה: מדיטציה, דיקור סיני, היפנוזה ועוד; אך ללא הועיל. שום דבר לא הצליח לגרום לו להרגיש שלם עם עצמו ולשמוח במה שיש לו.
במסע חיפושיו אחר האושר הוא ישב אצל מטפל הודי בשם זולנדר, שניענע את ראשו ודיבר במבטא מתנגן. גם השיטה שלו להשגת האושר לא השיגה את מטרתה, ומארק ישב מולו כמעט מובס. זולנדר שילב את ידיו והביט בו ברחמים: "אני חושב שרק דבר אחד יכול לעזור לך", הוא אמר למארק.
מארק הרים עיניים בתקווה, וזולנדר המשיך: "בכפר בגוואן, בפאתי מנאלי ההררית שבהודו, נמצא משכנו של הצ'אד מונדר, איש חכם וזקן שחי במערה חצובה בסלע בגפו. אומרים שכל מי שמבקר אותו, זוכה להארה שמימית ולשלוות עולמים". מארק אומנם היה סקפטי בהתחלה, אבל עיניו הבורקות של זולנדר ושפע הסיפורים ששמע מכלי ראשון, סייעו לו לקבל את ההחלטה: נוסעים להודו.
לאחר כשבועיים שבהם טיפל בתפעול עסקיו שימשיכו לתפקד בהיעדרו, הוא מצא את עצמו בנמל התעופה הבין־לאומי בניו דלהי. האוויר החם והדחוס הכה בנחיריו שהתרגלו למבשמי חלל עדינים ואלגנטיים. "מיסטר מארק!" הודי קטן עם שפם גדול קרא לו ונפנף בשלט קרטון שעליו נכתב "מארק" בטוש שחור דהוי. האיש הציג את עצמו בשם מולא סינג והבטיח להיות המדריך שלו עד למאורת הצ'אד מונדר.
מולא סינג הכווין את מארק לשער הנכון, ומשם הם לקחו טיסת פנים לבונטאר, עיר קטנה הממוקמת במחוז קולו. מארק כמעט הקיא במטוס המיושן והמרעיש. הנוסעים המקומיים נמו בשלווה, משל טלטלות הדרך היו נענועי עריסה מרגיעים. כאשר הגיעו לבונטאר הזמין מולא סינג ריקשה מתנדנדת, והטלטלות נמשכו עד שהגיעו למנאלי. מארק כבר היה מותש עד עמקי נשמתו, הוא רק רצה לישון.
אבל סינג מולא הושיט לו תרמיל גב אדיר ממדים וזוג מקלות במבוק. "עכשיו מתחיל החלק הקשה…" הוא חייך בפה דליל שיניים. "עכשיו מתחיל החלק הקשה?!" נזעק מארק.
"כן מיסטר, עכשיו צריך לטפס על ההר הזה כדי להגיע לצ'אד מונדר. הוא כבר זקן מאוד מאוד, לא כדאי לחכות". מארק הביט אל רכס ההרים שעליו הצביע, וכמעט התעלף. השמש קפחה על ראשו בעוז, וזבובים הודיים ביצעו גיחות סביב אוזניו. סינג מולא הושיט לו מימיית פח חלודה, והשניים החלו לטפס במעלה ההר.
לאחר כמה שעות טיפוס אינטנסיביות הרגיש מארק את ליבו פועם במחאה ואת ריאותיו מתנשפות במאמץ, רגע לפני שביקש לעצור. מולא סינג הצביע אל חור שנפער בסלע והכריז בהתרגשות: "מערת הצ'אד מונדר!" מארק הסדיר את נשימתו ופסע פנימה אל החושך. לאחר שעיניו הסתגלו אל מעט האור שחדר למערה, הוא הבחין באיש זקן שנשען בגבו אל הקיר. האיש הביט בו בחיוך לבבי, אך לא הוציא הגה מפיו. הוא סימן למארק לשבת לצידו, מארק הביט בחיוכו השלֵו של הזר כמהופנט.
מארק התיישב על קרקעית המערה והרגיש את זה. האוויר הקריר והנעים בשילוב נוכחותו של מעיין הרוגע שלצידו, גרמו לו סוף סוף להירגע. לבסוף הוא אזר אומץ ושאל את הצ'אד מונדר: "מה הסוד שלך? איך אתה כל כך מאושר?" אך הצ'אד מונדר המשיך לחייך בשלווה סטואית ופרש את ידיו. התובנה חלחלה למוחו של מארק: 'אם האיש הזה, שאין לו כלום בחייו, יכול להיות מאושר כל כך, איך אני יכול להתלונן?'
באותו לילה ישן מארק בעיירה הקטנה שלמרגלות ההר, ומשום מה החום פחות הציק לו, והמיטה הקשה פחות דקרה לו. למחרת הוא קרא למולא סינג והביע את רצונו לעלות שוב לפגוש את הצ'אד מונדר. מולא סינג ענה לו בפנים קודרות: "מיסטר, הצ'אד מונדר נפטר במהלך הלילה, אני מצטער. אבל הוא השאיר לך מכתב!"
מארק המופתע לקח את המעטפה ממולא סינג, שלף מכתב מצהיב והחל לקרוא: "איש יקר, אם אתה קורא את זה, כנראה אתה האדם האחרון שפגש אותי, ולך החלטתי לגלות את סודי הגדול. לא תמיד הייתי הצ'אד מונדר. הכול החל כאשר כבחור צעיר עברתי תאונת ריקשה קשה. הניתוח שעברתי בפנים הותיר אותי עם חיוך גדול כפוי ותמידי. התאונה פגעה במיתרי הקול שלי, כך שלא יכולתי להסביר אפילו למה אני מחייך. שקעתי בדיכאון עמוק, וביכיתי את מר גורלי. עד ששמתי לב שהחיוך שלי מעודד אנשים. הם חייכו גם אליי וסיפרו שהבנתי את החיים. קח איתך את המידע הזה, הפץ אותו לכל העולם: הסוד לאושר הוא לגרום לאחרים להיות מאושרים".
"המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום – מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות שבעולם". וכאשר אנחנו מצליחים לגרום למישהו אחר שמחה ותחושה טובה, בסופו של דבר זה ממלא את הלב ומעניק סיפוק ושמחה יותר מכל דבר אחר.
