"הנה, שוב זה קורה לי!" אמר לעצמו נפתלי. הוא החל לרעוד ולהזיע והמחשבות החלו להתרוצץ במוחו במהירות. "הנה, אני הולך לעזוב את העולם…" חשב לעצמו וכתמי זיעה גדולים פשטו בבגדיו. המחשבות שהשתוללו במוחו על המוות המתקרב גרמו לו להרגיש גרוע הרבה יותר. בשארית כוחותיו הוא רץ אל הטלפון וחייג לכוחות ההצלה, וכעבור שתי דקות כבר נשמעו צפירות עולות ויורדות מתחילת הרחוב, שהרעידו את השכונה השלווה בשעת בוקר מוקדמת.
הפרמדיקים נכנסו אל ביתו של נפתלי במהירות ומיד החלו בסדרת בדיקות מהירה: מדידת לחץ דם, דופק, חום, ולאחר מכן פינוי מהיר אל בית החולים ביללות סירנה מחרישות אוזניים.
כשהגיע נפתלי אל בית החולים המשיכה סדרת הבדיקות, כשבסופן התברר ששוב מדובר בהתקף חרדה שגורם למקבל ההתקף תופעות מצוקה קשות ובלתי מוסברות. אבל מבחינה גופנית, הוא בריא כמו שור ולא סובל משום מחלת רקע כלשהי, כך שאין סיבה לחשוש משום בעיה רפואית. הפעם הרגיש נפתלי שכבר נמאס לו מהתקפי החרדה שמשתלטים עליו ללא הודעה מוקדמת והופכים את חייו ואת חיי בני משפחתו לאחוזי טירוף, ובליבו גמלה החלטה חד משמעית שהפעם הוא הולך לעשות לזה סוף, לטפל בהתקפי החרדה ולפתור אותם אחת ולתמיד.
ואכן, ברגע שהשתחרר מבית החולים, החל נפתלי בסדרת טלפונים קדחתנית כדי לברר על איש מקצוע מהשורה הראשונה שיצליח לגמול אותו מההתקפים המפחידים. לאחר אין ספור בירורים ושיחות, כל ההפניות שקיבל הובילו לבן אדם אחד: ד"ר יואב ביכלר, ששמו הלך לפניו כפסיכולוג בעל שם עולמי. "אבל תיזהר!" הוסיפו לו אחדים מהממליצים: "אתה צריך לקחת בחשבון שלד"ר ביכלר ישנן לפעמים שיטות טיפול מקוריות, עד שישנם כאלה שיגדירו אותן כמשוגעות. אתה צריך להיות מוכן להכול". אבל נפתלי כבר היה מוכן לעשות הכול כדי להיפטר מהתקפי החרדה שמלווים אותו כבר תקופה ארוכה וכבר באותו יום הזמין תור בקליניקה של ד"ר ביכלר. שבועיים לאחר מכן הוא נכנס בשערי הקליניקה והתיישב בכורסה מול הד"ר החביב. לאחר שעה של שיחה קולחת, ידע הד"ר הנכבד להצביע על הבעיה באופן מדויק: "הנקודה אצלך היא שאתה מאוד פוחד מהמוות, זה מה שגורם לך להגיע להתקפי החרדה הקשים שגורמים לך להרגיש שאתה עומד למות, זהו גלגל שמעצים את החרדה שאתה לא מצליח להשתחרר ממנה". נפתלי היה בהלם מדבריו, אבל לאחר מספר דקות של מחשבה עם עצמו, הוא הגיע למסקנה שיש צדק בדבריו. אבל ד"ר ביכלר לא המתין להסכמתו. "מה שנותר לנו לברר הוא, מדוע אתה כל כך מפחד למות?" הוא הביט אל תוך עיניו של נפתלי שהדבר היחיד שעליו הצליח לחשוב, זה על האזהרות שקיבל מידידו שכמה מהם הגדירו את הד"ר הנכבד כ'משוגע'. אבל תוך דקות ספורות התברר לו שזו רק ההתחלה. "אני עדיין ממתין לתשובה", עורר אותו הד"ר ממחשבותיו. נפתלי ידע בדיוק מה היא התשובה והוא לחש אותה בקול ברור: "המפעל!"
"איזה מפעל?" שאל הד"ר, ונפתלי החל לספר על מפעל הנעליים שירש מאביו, שירש אותו מסבו שהקים את המפעל המצליח בעשר אצבעותיו. "אני חושש שאם אני חלילה לא אהיה שם המפעל יקרוס והשקעה של עשרות שנים תרד לטמיון, זהו הדבר שמטריד יותר מכל את מנוחתי!" סיים את דבריו. הד"ר הביט בו מספר רגעים: "אני יכול להתחיל לשכנע אותך שאין אדם שאין לו תחליף. אבל אני חושש, שעד שלא תראה זאת בעיניך זה לא יעזור!"
"אז מה אתה מציע לעשות?" שאל נפתלי כשהוא אובד עצות, אבל הד"ר דווקא היה רגוע: "מה נעשה? אולי פשוט נהרוג אותך!" נפתלי כמעט נפל מהכורסה מרוב הלם אבל הד"ר המשיך: "לא, אל תדאג, אני מאחל לך עוד הרבה שנים מאושרות, אבל נראה שרק אם תיווכח שגם כשאתה לא נמצא, הכול ממשיך לתפקד – תוכל לצאת לחלוטין מהתקפי החרדה הללו". וכאן הוא החל להסביר לנפתלי את תוכניתו, שהבין שלמרות שהיא נראית הזויה – אין לו מה להפסיד. וכך בימים הקרובים החלה להתפרסם ברחבי המפעל השמועה שנפתלי חלה במחלה קשה והוא החל למנות אנשים שינהלו את המפעל בהיעדרו. חלפו שבועיים והגיע השלב הבא בתוכנית – נפתלי קנה כרטיס טיסה לחו"ל כשאף אחד חוץ מאשתו ושני ילדיו אינו יודע מהי מטרת הנסיעה. שבוע חלף ואז הגיעה הידיעה למפעל, שנפתלי לקה באירוע מוחי קשה והפך לצמח. העובדים במפעל קיבלו את הידיעה בצער רב, אבל כל אחד מהם ידע בדיוק מה לעשות ולהפתעת כולם המפעל המשיך לשגשג וההכנסות לא נפגעו במאומה.
חודש שלם עבר מאז שנפתלי הפך לצמח ושום דבר לא השתנה, חוץ מדבר אחד: התקפי החרדה של נפתלי שנותר חי וקיים והרבה יותר בריא בנפשו, נעלמו כלא היו. הוא עקב באובססיביות אחרי תפקוד המפעל שלהפתעתו המשיך לעבוד במלוא המרץ, גם בלעדיו.
לאחר שחודש נוסף עבר ועובדי המפעל שמעו על מצבו של נפתלי שהולך ומשתפר ועל הצלחתו 'לצאת' ממצבו הרפואי הקשה, הופיע יום אחד נפתלי בשערי המפעל למסיבת הודיה שמחה במיוחד – לאור הידיעה שמצבו הרפואי הקשה והמדומה הוסיף לו חיים והפך אותם להרבה יותר רגועים מהחיים שהיו לו בעבר…
בפרשת השבוע מצווה אותנו התורה על מצוות השמיטה, שבה מצווה היהודי לעצור את מרוץ החיים הגשמי למשך שנה שלמה, לקחת פסק זמן ולהקדיש את שנת השמיטה ללימוד תורה. בעיקר כדי להבין ולראות בעיניו, שכל חייו עלי אדמות הם זמניים – ושעליו לזכור את חיי הנצח, דבר שיגרום לו להעריך את חייו הרוחניים הרבה יותר בעתיד
