אני מאוד חכם ומוכשר, אני יודע את זה כי כולם אומרים לי את זה. אבל אני מרגיש שהדבר הזה מפריע לי מאוד בלימוד תורה. הדברים שאני לומד לא תמיד מסתדרים לי עם השכל וההיגיון הישר שלי. אני מוצא את עצמי תמיד מתווכח עם המורים והמלמדים שלי. ואפילו כשאני יושב עם עצמי מול הספר ומנסה להתחבר לרעיונות של חכמים גדולים מאוד, אני מרגיש בתוכי התנגדות גדולה. אני כל הזמן שואל: אבל זה לא הגיוני, זה לא מסתדר עם המציאות…
היה מישהו שניסה להגיד לי שאסור לשאול שאלות כמו שאני שואל. אז מה זה אומר, שאני צריך להיות טיפש?!
*
חס וחלילה, הכלל הראשון בחכמה הוא שאסור לאדם להיות טיפש. התורה לא ניתנה לטיפשים. אדרבה "יהיב חכמתא לחכימין" אמרו חכמים, החכמה האמיתית ניתנת לחכמים.
אלא שחכם אמיתי יודע תמיד שהוא לא מספיק חכם, שיש חכמה שהיא הרבה יותר גדולה ממה שהוא יכול להכיל ולתפוס כעת. ובוודאי כשמדובר על התורה, שהיא "חכמה אלוהית", שדורשת מוכנות נפשית רוחנית פנימית מיוחדת כדי להכיל את האור שלה.
על הפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" דרשו חכמים שהתורה נקנית רק למי שממית את עצמו עליה. להמית זה אומר שאדם מוכן להתבטל, להניח בצד את מה שהוא יודע ומבין, שזה תמיד מוגבל, ולהתחבר למשהו הרבה יותר גדול.
