ככל שחלפו השעות הלחץ במדינת מיזורו שביבשת אפריקה הלך וגאה. קולות המלחמה שהלכו ונשמעו מדי יום מכיוון המדינה השכנה, גרם למלך מיזורו להבין שאם הוא אינו מעוניין להיכנס למלחמה שנראה שתתחיל בקרוב מאד, עליו לחתום על ברית הגנה עם סולטן המעצמה הגדולה ביותר באותם ימים – הסולטן הטורקי. מלך מיזורו שלח כבר מספר שליחים ליועציו הקרובים ביותר של הסולטן וביקש מהם להעלות בפניו בהקדם את האפשרות לברית הגנה ביניהם. הם אמרו שהעניין מסוכם, אבל בקרוב יחליט הסולטן, לפי דבריו של היועץ המיוחד שיגיע בקרוב למדינת מיזורו, כיצד לכלכל את צעדיו.
לאחר מספר ימים הגיע היועץ הטורקי – הוא התקבל בכבוד רב לפני המלך והציב לו אתגר מיוחד: הוא הציג שלושה פסלוני זהב קטנים שהיו זהים למראה, הגיש אותם בתוך אקווריום זכוכית מיוחד ואמר למלך: "כבוד המלך מבין בוודאי את חשיבותה של ברית ההגנה עם הסולטן. לפני שאנו חותמים על כתב ההגנה הזה, הסולטן צריך לדעת שאתה מקבל החלטות בכובד ראש ולא בפזיזות ושיש לך יועצים חכמים, מכיון שאם תקבל החלטות בפזיזות מי שיצטרך להגן עליך לבסוף יהיה הסולטן. לכן אני מבקש מכבוד המלך ויועציו, שיזהו מהו הערך של כל אחד מהפסלונים שהבאתי באמתחתי: איזה פסלון הכי יקר, מהו הבינוני ומהו הפסלון הכי פשוט מבין כולם…"
המלך היה בהלם לרגע ואז שאל: "ואם נדע לזהות זאת, ברית ההגנה בינינו תיחתם?" היועץ קד בפני המלך והשיב: "בוודאי אדוני המלך, אני ממתין לתשובתכם המדויקת בהקדם!"
המלך הניד בראשו בתמיהה ואז היועץ הוסיף: "דבר נוסף וחשוב, צריך גם לציין מדוע ערכו של כל פסלון שונה למרות המראה האחיד שיש לכל הפסלונים…"
המלך פטר את היועץ הטורקי לשלום וכינס בדחיפות את כלל יועצי הממלכה. כל אנשי החצר והיועצים בדקו אותם, שקלו ומדדו מכל פינה אפשרית ולבסוף הגיעו למסקנה שאין ביניהם כל הבדל. הם היו בטוחים שאכן באמת קיים כזה. שאם לא כן, לא היה שולח הסולטן את הפסלונים, אך הם לא הצליחו לזהות את ההבדלים ביניהם.
השמועה על שלושת פסלוני הזהב התפשטה בכל הסביבה וכולם שמעו עליהם, אבל אף אחד מבין כל האנשים החכמים שניסו לזהות את ההבדלים בין פסלוני הזהב, לא יכלו להצביע על ההבדלים.
לאחר יומיים של תהיות, התדפק על שערי הארמון הלך עני לבוש סחבות. הוא היה נראה מזה רעב ובגדיו היו קרועים, והוא התהלך ללא נעליים. כאשר גירשו אותו השומרים מן המקום, טען ההלך העני בתוקף שביכולתו לפתור את חידת הפסלונים – אבל הוא מבקש בתמורה מהמלך שיעניק לו קצבה חודשית לפרנסתו עד סוף ימי חייו.
בתחילה ביקש מפקד משמר הארמון לגרש אותו מהמקום למרות טענותיו על פתרון החידה, אבל לבסוף שמע לעצת אחד השומרים שטען שבין כך ובין כך – אין מה להפסיד. "אם הוא יצליח, אתה תקבל על כך את המחמאות מהמלך – על שהכנסת אותו!" טען השומר באזני מפקדו, שלבסוף התרצה והכניס פנימה את ההלך העני לבוש הסחבות.
ההלך נכנס פנימה והציגו בפניו את כל שלושת הפסלונים. הוא בדק אותם מכל כיוון אפשרי עד שלבסוף הבחין שבאוזניים של שלושתם היו חורים קטנים. לתדהמת היועצים שהיו סביבו הוא שלף מבין בגדיו מספר גבעולי קש. הוא לקח גבעול אחד ותקע אותו באוזן של אחד הפסלונים, קצה הגבעול יצא דרך הפה של הפסלון הראשון. לאחר מכן, הוא תקע גבעול נוסף באזנו של הפסלון השני והקצה יצא דרך האוזן השנייה של הפסלון. ולבסוף הכניס את הקש לאוזן של הפסלון השלישי וכל הגבעול נכנס פנימה, קצה הגבעול נשאר בבטן הפסלון ולא יצא החוצה…
"מצאתי את ההבדלים!" אמר ההלך העני בהתרגשות והמלך הוזעק מיידית כדי לשמוע ממנו את פתרון החידה: "הפסלונים האלו הם דוגמא לבני אדם, הפסלון הראשון זה כמו אדם שאם ישמע משהו – הוא מיד ילך לספר אותו לכולם. ולכן אי אפשר לסמוך על אדם כזה ולכן המחיר שלו הוא גם הכי נמוך. הפסלון השני, מסמל אדם שכל דבר שהוא שומע יוצא לו ישר מהאוזן השנייה והוא לא מסוגל לקבל שום עצה או תובנה, הוא לא מסוגל לקבל ביקורת ולשנות את ההתנהגות שלו ולכן הוא האמצעי והוא הבינוני מבין שלושת הפסלים. הפסלון השלישי, מציג אדם שאם ישמע משהו הוא ישמור עליו בסוד רק לעצמו, ישמור את זה בשקט ולא יגיד אותו לאחרים בשום מחיר שבעולם. הפסלון הזה מסמל אדם אמין, שאפשר לסמוך עליו, שהוא שקט ומיושב בדעתו ולכן גם הערך שלו הוא הערך הגבוה ביותר…"
"הצלת את מדינתנו!" הודה לו המלך בהתרגשות רבה: "מיותר לציין, שמהיום כל מחסורך עליי! אדם חכם כמוך, אני צריך שיהיה תמיד לצדי בארמון המלוכה!"
כבר למחרת נקרא היועץ הטורקי לפני המלך והוצגו בפניו שלושת הפסלונים, כאשר נכתב על כל אחד מהם את ערכו. שבוע לאחר מכן, חתם הסולטן הטורקי על ברית ההגנה עם מדינת מיזורו שניצלה מהמלחמה עם המדינה השכנה, בזכות חכמתו של ההלך העני…
כמה פעמים שמענו משהו על מישהו ואנחנו כבר 'מתפוצצים' לספר אותו לאחרים? הסיפור הזה מלמד אותנו לעצור ולעשות חושבים, לא כל מה שבוער לנו לספר – אנחנו צריכים לספר לאחרים. אם נעצור רגע ונחשוב על מה שאנחנו הולכים לומר – הערך שלנו, גם בעיני עצמנו, יהיה שונה לחלוטין. אז איזה ערך אנחנו מעוניינים שיהיה לנו? ברור שהערך היקר ביותר. נשמור דברים שלא צריך לומר, לעצמנו – כי לפעמים זה מציל את כל האנשים שמסביבנו…
