רודי, בנו היחיד והמוכשר של ד"ר וילהלם רניסקי, שנקרא לנהל את המרפאה של אביו שנקלעה לקשיים, הקיש קלות על דלת העץ ששלט פליז מוזהב עיטר אותה. "יבוא!" נשמע הקול מתוך החדר, ורודי נכנס פנימה ושאל: "אבא, האישה שבחוץ טוענת שאתה לא דורש ממנה תשלום. זה נכון?" עיניו של הרופא הטוב ברקו בהנאה. "בוודאי, בקושי יש לה כסף ללחם וחלב, איך היא תשלם כמה עשרות דולרים כל פעם שהיא באה למרפאה…" רודי העביר יד על ראשו בחוסר מנוחה. "אבא, המרפאה בקשיים", אמר בקול נמוך. "אני יודע רודי, לכן קראתי לך לפה, אתה טוב בניהול!" ענה הד"ר בסבלנות.
"האישה שלא שילמה לא הייתה הראשונה, חמישה לקוחות לא שילמו היום!" המשיך הבן באותו טון נמוך. הד"ר הנהן בראשו בהבנה. "אין להם איך לשלם, אני עושה איתם חסד!" הסביר.
רודי התנגד בכל תוקף למתן שירות בחינם. הוא טען שאם הד"ר ימשיך לעזור לאנשים בחינם המרפאה תיסגר. הד"ר ניסה לעמוד על שלו, החסד עם הנזקקים היה חביב עליו במיוחד, אבל עם הזמן הוא הבין שאין לו ברירה והצדק עם הבן המסור.
ואכן, המרפאה בניהולו של רודי הצליחה ושגשגה מאוד. שמה התפרסם כמרפאה מקצועית והקשיים הכלכליים שאיימו עליה נעלמו. נראה היה לרודי שאביו שכח את הלקוחות שגמל איתם חסד.
יום אחד אירעה תאונה מחרידה בשעת לילה מאוחרת וגשומה. נהג שתוי פגע במכוניתו של הד"ר והוא נפצע אנושות. בקושי רב ניצלו חייו של הרופא הטוב והוא נשאר משותק בפלג גופו העליון, רתוק לכיסא גלגלים וזקוק לעזרה צמודה ויומיומית. תקופת השיקום הייתה ארוכה ומייגעת ובסופה חזר ד"ר וילהלם לביתו.
ואולם, הבית החמים הפך למעיק ושומם בשבילו. הוא התאלמן כבר לפני שנים רבות, ורודי בנו נאלץ לעבוד שעות נוספות, על מנת לכסות את ההוצאות הרפואיות הרבות שאביו הזדקק להם והיה חוזר מאוחר בערב עייף ושקט.
מרופא מיטיב, משפיע ועוזר הפך וילהלם לאדם בודד, נזקק וצמא לחברה. שעות רבות וריקות העביר בבית, נזכר בלקוחות הרבים והמרוצים שלו ומתגעגע עד מאוד למרפאתו השוקקת, שנסגרה לאחר התאונה. וילהלם ידע שהסיכוי לחזור למרפאה אינו מציאותי והרגיש בודד ועזוב.
צלצול הטלפון בבוקרו של יום ריק ואפרורי, העיר את וילהלם מעוד נמנום על כיסא הגלגלים. הצלצול היה מספיק ארוך, ווילהלם הספיק להגיע אל הטלפון עם כיסא הגלגלים ולענות. קול מהסס ביקש לדבר עם ד"ר רניסקי. "מדבר!" ענה הד"ר לשעבר. "אפשר לקבוע תור?" ביקש הקול המהסס. "התקשרתי למרפאה ולא ענו, אז התקשרתי לכאן…" הסביר המתקשר. וילהלם נשם עמוק "נפצעתי בתאונה והמרפאה נסגרה", אמר ביובש. "אני לא מאמין!" קרא בעל הקול בדרמטיות ווילהלם זיהה אותו פתאום, היה זה ג'ורג', מהלקוחות הקבועים שבאו אליו ללא תשלום. הוא גמל איתם חסד וקיבל בתמורה סיפוק ומשמעות. עד שבא רודי וביקש ממנו להפסיק לנהוג כך.
עוד באותו היום הגיע ג'ורג' לבקר את וילהלם. "אתה איש טוב!" הוא אמר לרופא בלהט, "לא ניתן לך לשבת בבית לבד. לעולם לא אשכח את החסד הגדול שגמלת איתי פעם אחר פעם, שהייתי בא אליך בלי לשלם!" ג'ורג' דאג להפיץ את הידיעה על פציעתו של הד"ר, וכל אלו שהגיעו למרפאה בלי לשלם הגיעו לביתו של הד"ר לבקר אותו ולהפיג לו את הבדידות. הם ערכו לו קניות נחוצות, הביאו איתם מאפים וארוחות ודאגו לו כמו אל קרוב משפחה. באהבה, ברגישות ובהרבה הכרת טובה.
"אני לא מבין…" אמר רודי ערב אחד לאחר שאשה מבוגרת נרגשת הודתה לאביו על שנים ארוכות של טיפול מסור וחסד טהור. "סיכמנו שבגלל הקשיים הכלכליים הם לא באים יותר למרפאה, איך הצלחת לעזור להם?"
"אתה זוכר שנשארתי כל יום כמה שעות אחרי העבודה בשביל לעבור על תיקים נחוצים? הם הגיעו באותן שעות…"
*
בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את הציווי "עשר תעשר", ומובטח לנו 'עשר תעשר בשביל שתתעשר'. הנתינה תמיד חוזרת אל הנותן, זה חוק שהקב"ה טבע במציאות. לא תמיד במזומן, לא תמיד בצורה שחשבנו, אבל חוק ההטבה החוזרת של הקב"ה פועל תמיד, כי הטוב מושך טוב.
