שמי נתי, ואני מתגורר בדרום הארץ. חשוב לי לספר לכם על מפנה מרגש שארע לי לאחרונה. בשנים האחרונות אני מתמודד עם מצב רפואי מסובך במערכת העיכול. עם הזמן למדתי לחיות עם הבעיה, אבל עדיין אני סובל מקושי בהתמודדות. לעתים קרובות אני מרגיש חלש ועייף, לפעמים אני נאלץ להיעדר מבית הספר. אבל הדבר שכואב לי יותר מהכול, זה הרחמים של אלו שמסביבי כיוון שאני לא מוכן להרגיש מסכן ולקבל את תמיכת הסובבים.
בגלל מצבי הבריאותי קשה לי לצאת לטיולים ארוכים מטעם בית הספר. אמנם אני לא רוצה להיות שונה מבני גילי, אך נסיעות ארוכות גורמות לי סבל רב ומחייבות עצירות תכופות למנוחה. בשנתיים האחרונות נמנעתי מלהשתתף בטיולים השנתיים. המורים ידעו על הבעיה אך לא קישרו בינה באופן ישיר לבין ההתחמקויות שלי מהטיולים השנתיים.
לפני כמה חודשים הגיע לכיתה תלמיד חדש בשם יוני, נער חביב וחברותי במיוחד. ליוני יש מגבלה רפואית קשה, הרגל הימנית שלו קצרה מזו השמאלית, ולכן הוא נעזר בקב הליכה תומך. יוני הפגין שלווה ונינוחות ודיבר על הבעיה הרפואית שלו בכנות ובפתיחות. הרגשתי שסוף סוף יש מישהו שמבין אותי. יומיים לאחר מכן הודיע המורה על ההיערכות לטיול השנתי. הרגשתי את תחושת ההחמצה עולה בגרוני והתאכזבתי ששוב לא אוכל להשתתף בטיול עם חבריי לכיתה. לקראת סוף השיעור חילק המורה מכתב להורים בדבר הטיול. כשהגיע אליי הביט בי ואמר: "נתי, הפעם בלי תירוצים, אני רוצה לראות אותך בטיול!"
"לא יודע, נראה כבר…" גמגמתי. "אני סומך עליך שתדע לסדר את העניינים שלך ולהגיע לטיול", אמר המורה והמשיך לשולחן הבא.
בהפסקה ראיתי את יוני פוסע לעברי. הוא ניגש אליי ואמר: "אתה יודע נתי, בבית הספר הקודם שלי לא היו טיולים כאלו מיוחדים. אני כל כך שמח להצטרף לטיול למרות המגבלה שלי. למה אתה מתלבט האם להגיע? אתה לא חייב לענות לי, אבל אם תרצה, אשמח להקשיב לך!" יוני היה מסוג האנשים שאפשר להיפתח בפניהם בקלות. הרגשתי בטוח לשתף אותו בבעיה הרפואית שלי שבגללה אני נמנע מנסיעות ארוכות עם חברים.
יוני הבין מאד את התחושות שלי ולאחר ששמע ממני את התסכול שלי אמר: "אני חושב שאתה צריך לפנות לטיפול מקצועי תומך, אני עברתי את שלב הקושי ואני שמח שעברתי אותו בהצלחה".
"אתה בטוח?" הייתי מופתע מהכנות של יוני.
"כן, אני יכול לומר לך שכיום אני הרבה יותר מחובר לעצמי, יותר מודע למגבלה שלי ולומד ליהנות מהקיים ולהסתדר עם האתגרים למרות המגבלה…"
בהתחלה היססתי מאד. בעיניי, פניה לטיפול מלמדת על אדם חלש ומסכן. אבל דבריו של יוני עשו עליי רושם חזק, ולמרות הפסימיות לגבי השפעת הטיפול על הסימפטומים הגופניים שלי, ביקשתי מהוריי שימצאו עבורי מטפל מקצועי בתחום.
לאחר חודש נמצא מטפל שמתמחה בבעיות כמו שלי, והוא עזר לי להבין את עצמי ולהתמודד עם הרגשות שלי. הבנתי שהדחקתי את הרגשות שלי מתוך פחד שישפטו אותי. בעזרתו, למדתי להכיר את הקשר בין המצב הרפואי למצב הנפשי ולעמוד על זכויותיי מבלי להתבייש. תרגלתי גם טכניקות התמודדות בזמני לחץ כמו תרגילי נשימה עמוקה וניהול רגשות, והם עזרו לי לנהל את הסימפטומים שלי כשהם הופיעו. כעת הרגשתי יותר נוח להשתתף בפעילויות בית הספר על אף הבעיה הרפואית ואפילו יצאתי לטיול עם בית הספר בפעם הראשונה מזה שנים. זאת הייתה עבורי חוויה מדהימה, ונהניתי בה מכל רגע. הרגשתי גאה בעצמי על כך שיצאתי מאזור הנוחות שלי ועשיתי משהו שנמנעתי ממנו כל כך הרבה זמן.
הפגישות גם עזרו לי לפתח ראיה חיובית יותר על החיים. אני לומד ומתרגל כיצד להתמקד ברגע הנוכחי ולהעריך את הדברים הטובים שיש בחיי במקום להתעכב על הקשיים שבי ובסביבתי. במבט לאחור, אני שמח מאוד ששמעתי ליוני, בזכותו העזתי לבקש עזרה מקצועית ששינתה את המבט שלי על החיים. כיום אני משתדל להסתכל על כל דבר בפרופורציות הנכונות. הגישה הזו גם מפתחת בי את החוסן הנפשי וגם את זה הגופני. התהליך שאני עובר כל כך מתבקש לכל נער ולכל מתבגר, ולא רק למי שמתמודד עם בעיה רפואית כמוני. מבטיח לכם, זה משתלם.
