ממלכה של חסידות

יום רביעי, ג' במרחשון
מסופר על המגיד ממזריטש, תלמידו של ה"בעל שם טוב": בילדותו ראה את אמו בוכה על כך שמגילת היוחסין העתיקה של המשפחה, שהגיעה עד דוד המלך, אבדה בשריפה. אמר לה הילד: "אמא, אל תבכי. אני מבטיח לך שכאשר אגדל, אכתוב לך מגילת יוחסין חדשה שתתחיל בי". ואכן, המגיד היה ראש שושלת של צדיקים גדולים הנמשכת עד ימינו. המפורסם מבין צאצאיו של המגיד היה נינו, הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. רבי ישראל היה למנהיג חסידי כבר בגיל 16 , וצדיקים מבוגרים ממנו שיבחו מאוד את דבקותו בה' ואת קדושתו. את חצרו קבע בעיירה רוז'ין שבאוקראינה, שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. הנהגתו של רבי ישראל היתה יוצאת דופן מבין האדמו"רים בדורו: כצאצא לבית דוד המלך, נהג גם הוא במידת המלכות, גר בבית מפואר, לבש בגדים יקרים ונסע במרכבה הרתומה לכמה סוסים. אולם כל אלו היו רק הלבוש החיצוני לנקודה הפנימית של עבודת ה' שבערה בקרבו. מסופר עליו כי נעל נעלי זהב, אך לנעליים אלו לא היו סוליות, כך שלמעשה הלך יחף באבנים ובשלג. הוא כמעט ולא אכל, ואמר שלפני ירידתו לעולם הוא התנה עם גופו שיסתפק במועט שבמועט. בגלל עלילות שהעלילו שונאיו בפני השלטון הרוסי, נאסר רבי ישראל וישב כשנתיים בכלא. לאחר שחרורו הוא ברח מרוסיה והתיישב בעיירה סדיגורה, שהיתה תחת שלטון האימפריה האוסטרית. בעיר זו חי ופעל עד פטירתו, בג' במרחשון תרי"א  (1850). ששת בניו של רבי יום רביעי, ג' במרחשון ממלכה של חסידות מסע אל העבר ישראל המשיכו את דרכו בהנהגה ויסדו את חסידויות סדיגורה, בויאן, צ'ורטקוב, הוסיאטין ועוד, שחלקן קיימות עד ימינו אלה.

ד' במרחשון – הסופה שהצילה

לפני כ 500- שנה, היתה אלג'יריה שדה קרב בין שליטים מוסלמיים לבין מלכי ספרד הנוצרית. שודדי ים מוסלמים תקפו ספינות ונמלים בחופי אירופה, ובתגובה כבשו הספרדים ערי נמל באלג'יריה, אך לאחר מכן נהדפו ממנה. הקיסר קרל החמישי היה נכדם של המלכים פרדיננד ואיזבלה שגירשו את יהודי ספרד. בשנת ש"ב (1541) החליט קרל לכבוש מחדש את אלג'יריה. הוא אסף צי עצום של מאות ספינות ועליהן עשרות אלפי חיילים, כבש את השטחים השולטים על העיר אלג'יר, ושם מצור על העיר. את יהודי אלג'יר, שחלקם היו פליטים מגירוש ספרד, אחז פחד גדול, שכן הם הכירו את השנאה העזה של הספרדים ליהודים, שעלתה אף על זו של המוסלמים. היהודים קראו צום והתפללו לנס. והנה ביום המחרת, ד' במרחשון, התחוללה לפתע סופה עזה. גשם כבד קלקל את מצבורי אבק השריפה של הפולשים, ומגיני העיר המוסלמים התעודדו והחלו להדוף אותם לכיוון הים. הרוחות העזות הטביעו גם חלק מהספינות, וכאשר עלו החיילים על הספינות הנותרות התחדשה הסופה והטביעה ספינות נוספות. הצבא הנוצרי הגדול חזר לחופי אירופה כשהוא מוכה וחבול. כזכר לנס, קבעו יהודי אלג'יר את ד' במרחשון כיום שמחה והודיה לדורות, והוא מכונה "פורים אנאצרא" (=פורים של הנוצרים).

כמה עשרות שנים לאחר מכן קרה אירוע דומה, והפעם במרוקו. בשנת של"ח (1578) יצא סבסטיאן מלך פורטוגל ל"מסע צלב" נגד מרוקו, ותכנן להפוך את יהודי המדינה לעבדים או להכריח אותם להמיר את דתם. אך הפורטוגלים הובסו תבוסה מוחצת, והמלך עצמו נהרג בקרב. מאז חגגו במרוקו בא' באלול את "פורים דה לוס כריסטיאנוס" (=פורים של הנוצרים) הקרוי גם "פורים דה לאס בומבאס" (=פורים של הפצצות).