השחר עלה באיטיות ואור השמש החל להפציע מעל הגלים שהתנפצו על החוף. מומי ישב על החוף ובהה בקצף שהותירו אחריהם הגלים המתנפצים. מדי פעם נפלטו אל החוף חפצים שונים שהשאירו המתרחצים בים ומומי הביט לעברם באכזבה.
הכול התחיל ארבעה חודשים קודם לכן, ביום שהודיע לו מנהל המסעדה שבה עבד כטבח, כי בעקבות המשבר הכלכלי החמור המסעדה שבבעלותו נסגרת עד להודעה חדשה ולכן הוא נאלץ לפטר את כל העובדים. הוא הוסיף שגם לאחר סיום המשבר הכלכלי, אינו יודע מה יהיה המצב ולכן הוא ממליץ למומי לחפש מקום עבודה קבוע שעליו יוכל להסתמך. מומי הרגיש באותו יום שהשמיים נופלים עליו בפתאומיות, הוא ידע היטב שבגילו המתקדם אין לו הרבה סיכוי למצוא עבודה חדשה והייאוש החל להשתלט עליו. הוא הגיע לביתו חיוור כסיד וסיפר לבני משפחתו את הבשורה הנוראית, הם ניסו לעודד את רוחו ובהתחלה הוא עוד היה אופטימי וניסה למצוא מקום עבודה אחר, אבל מהר מאוד התחלפה האופטימיות בדכדוך וייאוש, כך הוא מצא את דרכו בכל פעם יושב על שפת הים שהעניק מרגוע לנפשו הסוערת.
בקבוק שתיה ריק שנפלט מהגלים אל החוף, הזכיר למומי את הסיפור המפורסם על אותו אדם שכתב את משאלותיו על דף והכניס אותו לבקבוק שנמצא על ידי אדם שסייע לו. "אין לי מה להפסיד, מה כבר יכול לקרות?" חשב מומי לעצמו. ברוב ייאושו הוא לקח דף נייר, כתב עליו את שמו וכתובתו ופירט את מצבו הכלכלי הקשה ומצוקת הפרנסה של משפחתו. הוא הכניס את הנייר לבקבוק, סגר אותו בחוזקה והשליך אותו לעבר הים השוצף. וכך בכל יום הוא היה יושב על החוף החיפאי השוצף, כשהוא ממתין שהים יגמול לו בחזרה ויעניק לו את אחד מאוצרותיו…
גדעון נעל את דלת המשרד הכבדה וירד במדרגות העץ לעבר המרצדס המבריקה שחיכתה לו בחניון. הוא יצא מהחניון בחריקת צמיגים לעבר הרחוב הסואן. "לאן אני נוסע עכשיו?" חשב גדעון לעצמו. הוא היה עצבני וכאוב – עד שלא הבחין אפילו במבטי הקנאה של עוברי האורח במרצדס השחורה והנוצצת. כסף מעולם לא היה חסר לגדעון, הוא יכול היה לרכוש כל מה שליבו חפץ בלי לחשוב פעמיים. אבל האושר האמיתי היה ממנו והלאה, לאחר שהוא ואשתו לא זכו לילדים משלהם. הבית הריק היה מכניס אותו לדיכאון ומרה שחורה כאשר היה חוזר אליו בסוף היום ולכן נהג גדעון בשעות הללו, לעשות את דרכו לעבר הים, לשבת על החוף ולהאזין לקול אוושת הגלים המרגיעה. גם באותו ערב עשה את דרכו לעבר החוף הקבוע שבו נהג לשבת על שפת הים, הוא התיישב והתבונן בגלים שהתנפצו על החוף כאשר לפתע הוא הבחין במשהו שצד את עיניו…
"יש כאן בקבוק שבתוכו דף נייר, זה אמיתי הדבר הזה?" חשב גדעון. הוא התכופף והרים את הבקבוק, שלף מתוכו את הנייר המקומט והחל לקרוא את הכתוב: "שלום לך, מי שקורא את המכתב הזה. שמי מומי ועבדתי עד לפני מספר חודשים כטבח במסעדה, המצב הכלכלי הקשה גרם לפיטוריי ומאז אני יושב מדי יום על החוף ולא יודע מהיכן תבוא לי הישועה. איני מצליח לספק לבני משפחתי את המינימום הנדרש ואין לי לצערי כסף אפילו בשביל לחם וחלב במכולת. אם תוכל לעזור באיזו דרך כלשהי, אשמח מאד. בברכה, מומי".
"אולי אני צריך לשמוח במה שכן שיש לי!" חשב לעצמו גדעון: "הנה ישנם אנשים שבקושי יש להם פת לחם לצורך משפחתם ולי ניתנה אפשרות לחיות ברווח, נכון שאין לי ילדים אבל יש לי חיים טובים הרבה יותר משל אחרים!" הוא קם ממקומו וצעד לעבר רכבו בצעדים קלילים. הוא הכניס את הדף לכיסו ומיד כשנכנס לרכב, הוא מיהר לחייג בטלפון: "שלום לך מומי. שמי גדעון ומצאתי את המכתב שלך. אני רוצה לומר לך שהוא גרם לי להעריך הרבה יותר את מה שכן יש לי בחיים ולהבין שלא תמיד מתגשמות כל המשאלות. אני רוצה לעזור לך, אני לא אתן לך כסף שיעזור לך באופן חד פעמי. אלא אדאג לך לעבודה מסודרת ומכניסה שתוכל לייצב את מצבך הכלכלי בצורה טובה יותר, ממה שהיה בעבר…"
"תודה רבה, גדעון!" לחש מומי לתוך הטלפון והביט לעבר הגלים. "האמת שלא האמנתי שמישהו באמת ימצא את המכתב שלי, אני שמח שלפחות הצלחתי לעזור לך להגיע למבט שונה על החיים. מסתבר שהים – עבור שנינו, לא מספק אמנם תמיד את כל מה שהיינו רוצים, אבל בהחלט אבל גורם לנו להעריך את מה שכן יש לנו…"
אחת מעשרת הדברות המופיעים בפרשתנו היא "לא תחמוד". לעיתים מרוב שהאדם מתמקד בדברים החסרים לו אותם הוא כל-כך רוצה, הוא אינו שם לב לדברים הטובים הנמצאים ברשותו ולעיתים הוא מקבל סימן או איתות משמים הגורמים לו לראות את חצי הכוס המלאה.
