השעה כבר הייתה מאוחרת בלילה, אבל הוויכוח בין שאקיר הסוחר לנאזים הפחח נמשך שעות ארוכות. "מה תעזור לך חכמתך, אם אתה עני מרוד?" טען שאקיר בלהט. "למי שהוא טיפש, הכסף לעולם לא יוכל לעזור!" אמר נאזים נחרצות. "אלו שטויות אתה מדבר! הכסף תמיד יכול להציל את האדם מכל גורל שהוא!" התנצח שוב שאקיר, אבל נאזים היה נחרץ: "כסף ללא תבונה, לא שווה דבר. רק התבונה תוכל לעזור לאדם!"
"יש לי רעיון!" נצצו עיניו של שאקיר בלהט. "אם התבונה שלך תוכיח את עצמה יותר מהכסף שלי – אשלם לך אלף רופיות! ואם הכסף שלי ינצח, תעבוד בשדותיי עד סוף ימיך. מסכים?"
"מסכים!" ענה נאזים. "אז בוא נקבע את הדברים, על ידי כך שנלך לחאן שלנו – איסמעיל. נספר לו על ההסכם, כדי שאף אחד מאיתנו לא יוכל לסגת ממנו!"
החאן איסמעיל היה אדם רע לב ואכזר ובאותו בוקר הוא הרג את אחד המשרתים. כששמע את דבריהם, הוא זיהה הזדמנות להחרים את רכושו של הסוחר. אלא שאז נזכר בדבריו של אביו, שציווה אותו לא להרוג יותר משלושה אנשים ביום כדי שיישארו מספיק אנשים בממלכתו שיוכלו לעבד את שדות הכותנה והאורז. החליט החאן להתחכם, הוא לא רצה להפר את הבטחתו לאביו ולכן כתב איגרת וחתם אותה בשעווה ואמר: "יש לי שליחות עבורכם, לכו לווזיר של המדינה השכנה ומסרו לו את האגרת הזאת. כשתחזרו, אשלם לכם בעין יפה!" כך קיווה החאן, שיוכל להשתלט על רכושו של הסוחר.
השניים עשו את דרכם לווזיר ומסרו לו את האגרת, הלה שבר את החותמת וקרא בקול את תוכנה: "כבוד הווזיר, למען ביטחונך ושלמות ממלכתך. אבקש ממך להוציא להורג את שני האנשים שהביאו לך את האיגרת!"
כאשר שאקיר שמע את הדברים, נפל על ברכיו והתחנן לפני הווזיר: "אדוני הגדול, רחם עליי! קח את כספי ורכושי ורק תשאיר לי את חיי!" הווזיר חייך בבוז והשיב: "מה יועיל לי כספך? יש לי מספיק ממנו, יותר חשוב לי לשמור על ביטחון המדינה שלי. שומרים! קחו את שני האנשים הללו לחצר והוציאו אותם להורג!" השומרים תפסו את השניים ולקחו אותם לחצר. בדרך ביקש שאקיר מהשומרים: "שחררו אותי! אתן לכם את כל כספי!"
"אם נשחרר אותך, יהרוג אותנו הווזיר. מה נעשה עם הכסף שלך, אם לא נוכל ליהנות ממנו?" השיבו השומרים. הווזיר עמד במרפסת והביט במתרחש, השומרים הרימו את חרבם והשניים עצמו עיניים והתכוננו לגרוע מכל, אלא שאז החל נאזים ששתק כל העת לצחוק בקול. "מדוע אתה צוחק, איש טיפש?" שאל הווזיר בזעם ונאזים השיב: "תעלול יפה עשה לך החאן. לפני שלושה ימים הופיע בפני החאן מגיד עתידות שניבא לו שכל זמן שאנו חיים, יקרו במדינתנו אסונות כבדים – בצורת, שיטפונות, ארבה. הוא הוסיף ואמר שכל מי שינסה להרוג אותנו, יביא על ארצו את האסונות הללו, זו הסיבה שנשלחנו לכאן, כדי שהאסונות יפגעו בך ובמדינתך!"
זעמו של הווזיר התלקח לשמע דבריו של נאזים. "אתה אומר לי שהחאן שלכם רוצה להרוס את המדינה שלי?!" צעק בכעס. "חזרו אליו ומסרו לו שמחר אגיע בראשות צבא גדול להחריב את ארמונו ואותו אקח לעבד – כדי לחרוש את האדמות שלי!"
שאקיר ונאזים השתחוו לפני הווזיר ועשו את דרכם בחזרה לארמונו של החאן. בדרך אמר נאזים: "עכשיו ראית מה שווה הכסף שלך? לולי התבונה שלי, היו מסירים את ראשך!" שאקיר משך בכתפיו: "אל תהיה בטוח בעצמך, קודם נחזור הביתה ונראה מה יקרה!" הם הגיעו לפני החאן ומסרו את דברי הווזיר: "מחר יגיע הווזיר בראש צבאו כדי להחריב את ארמונך ולקחת אותך לעבד!"
"מדוע כועס עליי הווזיר?" נבהל החאן. "הכול באשמת נאזים!" אמר שאקיר וסיפר את השתלשלות הדברים בתקווה להציל את עצמו, אבל הדברים רק הרתיחו את זעמו של החאן. "לשניכם אוריד את הראש!" צעק בחמת זעם. "הביאו לכאן את התליין!" לשמע קריאתו של החאן הגיע התליין בריצה וחיכה להוראותיו של החאן, אלא שאז החל שוב נאזים לצחוק צחוק מתגלגל. החאן הביט לעברו בתמיהה. "למה אתה צוחק? בן מוות אתה!" צעק החאן. ונאזים השיב: "אני צוחק, כי אתה מצווה להרוג אותי – ואינך יודע שאני היחיד שיכול לעצור את צבאו של הווזיר מלהחריב את ארמונך ולקחת אותך לעבד!"
"אני עוד אבדוק את אמיתות דבריך!" אמר החאן, "אבל דע לך! אם האויב לא יחזור מיד לביתו כלעומת שבא, אצווה להעלות אותך על המוקד!"
"יש לי רק שתי בקשות, אצטרך חרב וסוס מהיר!" אמר נאזים ובקשותיו התמלאו מיד. הוא עלה על הסוס ועשה את דרכו לעבר הגבול, הוא כבר ראה את החיילים ואת הווזיר הרוכב בראשם. הוא התקרב לעבר הווזיר ואמר: "קודם תהרוג אותי ורק אז החיילים שלך יוכלו לדרוך על אדמתי. כל זמן שאני חי, אף חייל שלך לא יוכל לעבור את הגבול!" אמר נאזים ושלף את חרבו מהנדן.
הווזיר שתק לרגע ואז נזכר בדבריו הקודמים של נאזים. "אם אהרוג אותו, יתקיימו דברי מגיד העתידות וכל האסונות יבואו על ארצי!" הוא הביט שוב בפניו של נאזים וכשראה שהוא נחוש בדבריו, אמר: "מוטב שהחאן שלך יהרוג אותך! אני לא רוצה לפגוע במדינה שלי!" הוא נתן הוראה לחייליו והם הסתובבו בחזרה לדרכם.
נאזים חזר לחאן שהיה מרוצה ממנו וציווה להעניק לו אלף רופיות במתנה על חכמתו. נאזים פנה לשאקיר ואמר: "כעת, תורך לקיים את ההבטחה!" בלית ברירה נאלץ גם שאקיר לתת לו סכום של אלף רופיות. כשנתן לו שאקיר את הכסף, אמר נאזים: "זכור! לטיפש גם זהב לא יעזור! והנבון, יצליח לגרש את הצרות גם בלי זהב!" וחזר לביתו שמח ומרוצה…
התבונה והחכמה, מלבד העזרה האלוקית – הן הדבר היחיד שיכולים לעזור לאדם להיחלץ מכל מצב בצורה הטובה ביותר. אילו ידענו רק להפעיל את הראש ולחשוב 'מחוץ לקופסה', קרוב לוודאי שהרבה דברים בחיינו היו נראים טוב יותר ממה שחשבנו בעבר
