הטעות הראשונה

שבילי היער היו שוממים ורק שריקות הרוח ואוושת העלים נשמעו בפתחו של היער השומם. על גזע עץ כרות שעמד באמצע השביל התייצבה לה הכנרית והחלה לצייץ בקול לירי דקיק, עד מהרה התגברו הציוצים והפכו למנגינה קסומה שהתנגנה ברחבי היער.

לאחר מספר דקות הגיע למקום עורב שחור גדול ואימתני, הוא נעמד על עץ סמוך והחל לקרקר בקול מבשר רעות: "הסתלקי מכאן כנרית! לא רק שאינך יודעת לשיר – אלא את עוד מפריעה את מנוחתם השלווה של עופות היער!"

הכנרית הביטה לעבר העורב שהגיע בפתאומיות כדי להטריד את מנוחתה, מצמצה לרגע והמשיכה בציוציה העליזים. היא לא התכוונה להתייחס ברצינות לקנטוריו של העורב השחור שרק ביקש להטריד את מנוחתה. העורב שהבחין בחוסר ההתייחסות מצידה של הכנרית, עמד במקומו והחל לקרקר בקול רעש צורמני שהאפיל על שירתה של הכנרית.

"תפסיק בבקשה!" ביקשה ממנו הכנרית בנימוס. "אתה הורס את המנגינה שאני משמיעה, אי אפשר לשמוע אותה!"

"אני שר הרבה יותר יפה ממך, הקול שלי הוא גבוה וערב לאוזן!" התריס העורב בתשובה. הכנרית העדיפה שלא להיכנס לוויכוח, אבל העורב הקנטרן עמד על שלו ללא הרף.

"אין כאן שאלה בכלל, בוודאי שהכנרית שציוציה ערבים לאוזן – שרה הרבה יותר יפה ממך!" הודיעה ציפור שיר מזדמנת שחלפה בסביבה. עוד מספר עופות שחלפו במקום גם חיוו את דעתם לטובה על הכנרית, אבל העורב לא התרגש יתר על המידה. הוא היה בטוח בעצמו, פרס את נוצותיו השחורות בגאווה וקרקר בקול צורמני ומחריש אוזניים.

"טוב, אני הולכת מכאן", נכנעה הכנרית שהבינה שהתחרות מול העורב הטרדן לא הולכת להסתיים. אבל העורב לא ויתר בקלות. "בואי נעשה עסקה, את כל כך בטוחה בעצמך שאת שרה יפה! ואני גם בטוח שהקול שלי ערב יותר משלך – לכן בואי נעשה תחרות ומי שיזכה בה יוכתר כמנצח!"

"אין לך סיכוי בכלל!" הנידה הכנרית את ראשה באי אמון. "מה אכפת לך? אם את כל כך בטוחה בעצמך, בואי להוכיח זאת בפני השופטים!" השיב לה העורב.

"ומי הם יהיו?" הקשתה הכנרית בתמיהה. "אין שום בעיה, נבחר מתוך עוברי האורח!" הכריז העורב המרוצה. הכנרית משכה בכתפיה ובעקימת מקור הסכימה בחצי פה לתחרות הכפויה. "שלום לכם ידידיי הזאבים, האם תרצו לשמש כשופטים בתחרות ביני לבין הכנרית?" הכריז העורב לעבר קבוצת זאבי ערבות שחלפה במקום. הזאבים הביטו לעברו, כשכשו בזנבם והמשיכו בדרכם ללא תגובה.

"טוב, כנראה הם לא רוצים. נמצא שופטים אחרים!" ניחם העורב את עצמו. הדקות חלפו בקצב מהיר ושום נפש חיה לא נראתה באופק. "עזוב, אני מלכתחילה לא רציתי להתחרות איתך. אני גם לא חושבת שיש לך סיכוי מולי בכלל. בוא נרד מכל התחרות הזאת…"

"בשום פנים ואופן לא!" צווח העורב בזעם. "אצלי מילה זו מילה, רק אין אנשים ואת בורחת – סימן שאת מפחדת…"

הכנרית הסמיקה מבושה ועלבון והעורב מתח את צווארו, עד שהבחין בשלושה חמורים שהתקרבו למקום. "שלום לכם חמורים יקרים", אמר במתק שפתיים. "אבקש ממכם לשפוט בתחרות השירה ביני לבין הכנרית, אני בטוח שלא אוכל למצוא בכל היער שופטים ראויים ממכם…"

החמורים ניערו את ראשם בגאווה ושאלו: "נשמח להיות השופטים בתחרות, במה מדובר? מהו הפרס לזוכה המאושר, או העונש שיוטל על הנכשל?"

העורב העיף מבט מהיר לעברה של הכנרית ואמר: "בתחרות הזאת לא יהיו פרסים, אבל עונש למפסידים יהיה גם יהיה. מי שיפסיד בתחרות, הזוכה ינקר לו את שתי העיניים…"

"נשמע עונש ראוי למפסידים", אמר החמור בכסילותו. הכנרית השתנקה בתדהמה, אבל העניינים התקדמו בקצב מהיר ואף אחד לא שאל אותה האם היא מעוניינת לפרוש מהתחרות. העורב נעמד על מקומו, פצח בשירה צורמנית ולאחר מכן התבקשה הכנרית להשמיע את ציוציה. היא התאמצה מאד להשמיע את המנגינה היפה ביותר שיכלה ולאחר מכן עמדה מתוחה בציפייה לשמוע את חוות דעתם של השופטים.

"העורב הוא הזוכה הגדול בתחרות!" הכריזו החמורים ללא עוררין. "מה?" שאלה הכנרית בתדהמה: "זה לא יכול להיות!"

"למה לא?" שאל החמור המבוגר מבין השלושה בתרעומת. "למה לא? הנה אנחנו החלטנו כולנו פה אחד!"

"כי אני שרה הרבה יותר יפה ממנו!" דמעה הכנרית בתסכול.

"יכול להיות, אבל לא הפעם!" הכריז החמור הגדול. "קדימה כעת ניגש לביצוע העונש עבור המפסידה!" העורב הקנאי מיהר לגשת למלאכתו האכזרית והחל לנקר את עיניה של הכנרית. היא דמעה והשתוללה. העורב שהבחין בסבל הרב של הכנרית. התנצל ואמר: "אני מתנצל שאני נאלץ לעשות לך את העונש כל כך כואב, אבל את יודעת… מילה זו מילה!"

"אתה לא אשם", אמרה הכנרית העיוורת. "אני יודעת היטב שהמציאות היא שאני שרה הרבה יותר יפה ממך, אבל מה לעשות שהיו לנו שופטים חמורים…"

תשעה באב הוא היום שמסמל עבורנו יותר מכל את כאב החורבן שבא בגלל שנאת החינם והמחלוקת. הסיפור הזה מלמד אותנו: אל תהפוך להיות 'צד שני' לוויכוח. לא יקרה כלום אם נוותר, נבליג בכבוד גם אם ניראה כלפי חוץ כמפסידנים. כשכדור שלג של ויכוח ותחרות מתחיל להתגלגל, לעולם לא נוכל לחזות את התוצאות ולא יעזור לנו להאשים את האחרים. כי הראשונים שיסבלו מהתוצאות, יהיו אנחנו שעשינו את הטעות הראשונה ולא עצרנו בזמן הנכון.