מחשבות רבות התרוצצו בראשו של פרופסור אילן באומל בימים שקדמו לפרישתו מהעבודה. שנים שהוא מלמד וחוקר מוביל בתחום ההנדסה הגנטית. רבים מהפירות והירקות שעיטרו בססגוניות שווקים רבים ברחבי העולם, הגיעו אחרי שנים של מחקר ועבודה מאומצת שלו. כעת, בגילו המתקדם, החליט פרופסור באומל שהגיע הזמן לתלות את חלוק המעבדה שלו ולהעביר את המושכות הלאה, לדור הצעיר.
בין כל המחשבות שהתלוו לפרישתו, אילן לא חשב לרגע על האפשרות שביתו יהפוך למחסן ענק עבור כלי בית, תמונות ושלל עציצים – שנשלחו אליו כמתנות לרגל פרישתו. בכל כמה דקות נשמעה דפיקה על הדלת, ובפתח ניצב שליח מחנות ובידו חפץ עטוף בנייר צלופן מסנוור. השליח היה מדקלם איזה טקסט ומוסר בלבביות את המתנה. אחרי שהטקס חזר על עצמו כמה פעמים, הפסיק אילן לגשת לפתוח את הדלת והשאיר את המלאכה לרעייתו שרה.
"איגוד החקלאות מוסר לך את תודתו העמוקה על התרומה והסיוע לאורך השנים", חזרה שרה על דבריו של השליח והניחה פריט נוסף על השולחן העמוס. שרה הרגישה בקוצר הרוח של בעלה וניסתה להפיג אותו במעט. "הם בסך הכול רוצים להגיד תודה, אילן!" היא אמרה לו בּרכּוּת, "למה אתה לוקח את זה כל כך קשה?" "ככה לא אומרים תודה!" ענה בנחרצות.
עם הימים הלך ופחת קצב הדפיקות בדלת, ואילן התפנה להתחיל בצעדים הראשונים של שגרת חייו החדשה. הדבר הראשון שעשה היה פינוי כל המתנות אל פינה אפלה ומרוחקת מתחת למדרגות. 'ככה טוב יותר', אמר לעצמו בסיפוק כשסיים להחזיר את הסלון לקדמותו. כשהעביר את העציצים לחצר, הוא נתקל בשקית קטנה ובה כמה זרעים שלא ראה מימיו. הסקרנות גברה עליו, הוא החזיר את הזרעים הביתה ושתל אותם בעציץ ישן שהיה במטבח.
לצד חייו שהלכו וקיבלו את צורתם החדשה מיום ליום, הזרעים המיוחדים ששתל החלו גם הם להתעורר לחיים. אילן עקב אחריהם בדריכות, וככל שצמיחתם התקדמה מצא את עצמו נפעם יותר ויותר. 'זה פשוט לא ייאמן! זה מדהים!' הצמח שהלך ועלה מן העציץ הישן היה מרהיב ביופיו. כמי שכל חייו התעסק בהנדסה גנטית בצמחים, אילן היה בטוח שהזרעים שקיבל טופלו היטב באחת המעבדות לפני שהגיעו אליו. הוא החליט לגלות מי אחראי לפלא הזה שצומח במטבח שלו.
"לא שמתי לב, אילן", ענתה לו שרה, "אני לא זוכרת מהיכן הגיעה כל מתנה, ובכלל – למה זה פתאום אכפת לך כל כך?" אילן לא ויתר. הוא התקשר לכל חנויות העציצים באזור וביקש לדעת מי שלח אליו את הזרעים המיוחדים, אולם שום חנות לא ידעה על מה הוא מדבר. למזלו של אילן, שרה אשתו שמרה את כל פתקי הברכה שצורפו למתנות. אילן ישב במשך שעות וקרא בהם, מנסה למצוא רמז לזהות השולח המסתורי.
כמעט בכל הפתקים כיסה לוגו ענק של חברת המשלוחים את רובו של פתק הברכה, לידו מצטופפות להן כמה מילים חלולות. 'זה בדיוק מה שעצבן אותי', חשב לעצמו אילן. כשהצטרפה אליו שרה כדי לעזור למצוא את השולח, אילן לא התאפק – הוא הציג לה מדי פעם פתק שכזה ושאל בעצבנות: "ככה אומרים תודה?!"
לפתע נתקל אילן בפתק תכול, בלי לוגו ועם כתב יד צפוף. 'שלום אילן, שמח איתך על השלב החדש בחיים, אם כי אני קצת עצוב וחושש מכובד האחריות שעוברת אל כתפינו. רציתי להודות על האמונה שלך בי, אף על פי שנכנסתי לתחום כסטודנט צעיר. רק בזכות הליווי והסבלנות, הדאגה והאכפתיות שלך, הגעתי למקום שאני נמצא בו היום. אני זוכר זאת בכל יום ומודה על כך מאוד. תלמידך – שי האובר.
נ"ב: התאמצתי הרבה בשביל הזרעים שבשקית, מקווה שתאהב. כל העבודה שהשקעתי, הגיעה בעצם ממך…'
אילן הגיש ביד רועדת את הפתק אל שרה. שרה קראה במהירות, חייכה ואמרה – "ככה אומרים תודה!"
פרשתנו פותחת במצוות הבאת הביכורים, אליה מתלווה מצוות מקרא ביכורים. כשאדם מביא את פרי עמלו לבית המקדש ומודה לקב"ה, הוא מוסיף משמעות למעשה שלו ומחבר אותו להכרה בטוב השופע של הקב"ה לעם ישראל במשך כל הדורות. וכך גם מעשה פשוט לכאורה מתעלה והופך חלק מהמהלך האלוקי בעולם.
