הצדיק רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, יצא פעם מבית המדרש בשעת לילה מאוחרת. הכול מסביב היה חשוך ואפל, ורק מפינה אחת ברחוב עלו ניצוצות של אור מרצד.
התקרב לשם רבי ישראל בסקרנות, והנה הוא רואה את הסנדלר יושב לאור הנר ועוסק בתיקון נעליים ישנות.
אמר לו רבי ישראל: מדוע אתה עדיין עובד בשעה כה מאוחרת?
השיב לו הסנדלר: "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".
*
מאוחר יותר יספר רבי ישראל סיפור זה לתלמידיו ויזכיר להם שאף פעם אסור להתייאש, וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן…
*
עם שקיעת החמה בימי החנוכה אנו מדליקים את נרות החנוכה בחנוכייה שצריכה להיות מונחת "מתחת לעשרה טפחים".
הנס שלזכרו אנו מדליקים את נרות החנוכה התרחש באחת התקופות האפלות של עם ישראל. כאשר היוונים ששלטו בארץ ביקשו באמצעות התרבות היוונית שמאדירה את היופי והחוסן החיצוני, "להחשיך את עיניהם וליבם של ישראל", הם רצו לכבות את האור הפנימי של העם היהודי. העם שידע תמיד להחזיק בנקודת האור הרוחנית שמאירה את כל המציאות ומאפשרת להתגבר ולהתעלות מעל למציאות החיצונית.
תרבות יוון השטחית השתלטה על העולם מסביב והחלה לחדור לתוך עם ישראל, ולאט לאט נדמה היא שהנה שוקעת השמש המאירה של תורת ישראל הפנימית, ואין לה עוד אפשרות להאיר את עיניהם וליבם של ישראל.
*
ואז קמה קבוצה של אנשים שלא הסכימו לקבל את גזרת החושך הזו. הם לא היו מוכנים להיכנע לאפלה שעוטפת את העולם, והם נלחמו באמונה ובמסירות בכל כוחם. הם היו חלשים בגופם אך איתנים ברוחם, מעטים בכמות אך רבים באיכות. והם גם ניצחו.
הרוח היהודית הפועמת הביסה את צבא יוון האדיר. האור הכניע את החושך.
*
הדבר הראשון שהם עשו היה חידוש עבודת המקדש והעלאת אור נרות המנורה שמסמלת יותר מכול את האור הפנימי שעם ישראל מחזיק.
ועד היום, גם בתקופות האפלות והחשוכות ביותר, אנחנו מעלים מדי שנה את האור בשעת החשכה, במקום הכי נמוך, "למטה מעשרה טפחים", ומזכירים לעצמנו ולדורות הבאים ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". וש"מעט מן החושך דוחה הרבה מן האור".
זהו אותו אור שהאירו החשמונאים במנורת המקדש. הנרות הללו דולקים כבר יותר מאלפיים שנה, ואנחנו ממשיכים להאיר אותם עד שיתעורר בנו הזיכרון שהאור קיים כבר בתוכנו ורק מחכה לפרוץ החוצה.
יהי רצון שנזכה להאיר את האפלה החיצונית שמאיימת להשתלט, באור הפנימי המופלא שלנו.
