ריאן היה בנו של ראש העיר ליאו. ליאו מונה לתפקידו בתום תקופת מלחמה ארוכה וסוערת, והוא לקח על עצמו את שיקום העיר. לא לחינם כונה ליאו 'הבולדוזר'. הוא נכנס לתפקידו בכל המרץ ודאג לסלילת כבישים חדשים ולהכשרת שטחים לשכונות חדשות.
בין שאר תוכניותיו הייתה הקמת תחנת רכבת. תוואי המסילה שורטט, שלטים המבשרים על הפרויקט הקרוב הוצבו במספר מוקדים, והשמחה בעיירה הייתה גדולה.
היו כאלו שלא שמחו לשמוע על התוכנית, בעיקר בעלי השדות שדרכם אמורה הייתה לעבור המסילה. אך גם לזה מצא ראש העיר פתרון. לבעלי השטחים שייפגעו הובטחו פיצויים נכבדים ושטחים אחרים שיוקצו בעבורם.
באחד הימים, בסיומו של יום עבודה מפרך, שאלה אשתו של ליאו: "איך מתקדמות העבודות?" "נהדר!" אמר ליאו, "בעלי האדמות מבינים את הצורך ברכבת ומוכנים להסדרים שהצענו. גם בעל טחנת הקמח הביע נכונות להעתיק את הטחנה למקום חדש. רק לוקאס, שומר הטחנה הזקן, הביע התנגדות נמרצת. אבל מה לעשות, אי אפשר להתחשב בכל אחד", נאנח ליאו.
למחרת עבר ריאן ליד טחנת הקמח והבחין בלוקאס הזקן המנסה למחוק את הנכתב בשלט..
לוקאס היה שומר הטחנה כבר שנים רבות. הוא היה ערירי ורוב היום היה נח על ספסל מחוץ לטחנה ומביט סביבו. "מוזר, מדוע לוקאס כל כך מתנגד למעבר הטחנה למקום חדש!?" תמה ריאן, "הרי עבודתו כשומר מובטחת לו גם במקום החדש!"
חבריו של ריאן צהלו למשמע הבשורה על מסילת הרכבת. "הרכבת תיתן תנופה עצומה לעיירה!" קרא לעבר ריאן אחד מחבריו.
"לא כולם מרוצים מכך", אמר ריאן מהורהר.
"אתה מתכוון ללוקאס שעקר את השלט?" שאל החבר. "אל דאגה! הוא יקבל פיצויים!"
בשבועות הקרובים הובאו כלים כבדים, ומהנדסים סובבו בשטחים הפתוחים וביצעו מדידות. באחד הימים הביא ריאן אוכל למשרדו של אביו בבניין העירייה. בפתח הבניין הבחין בלוקאס שהתווכח עם שומר הכניסה. לוקאס נופף במקלו, אך השומר חסם בפניו את הכניסה. "העיירה מתקדמת! אי אפשר לדרוך במקום!" צעק השומר לעבר לוקאס.
"מדוע לוקאס מתנגד כל כך להעברת הטחנה!?" תהה ריאן בליבו, "אולי הוא החביא אוצר תחתיה?" חדוות העשייה שסובבה בעיירה פסחה על ריאן. התנגדותו של לוקאס הטרידה אותו, חבל היה לו שמישהו יצטער כל כך בשל בניית המסילה החדשה.
בדרך חזור מבית הספר הוליכוהו רגליו של ריאן לעבר טחנת הקמח. כנפיה האדירות שתמיד הפליאו אותו בגודלן נראו מצומקות. על הספסל בחוץ הבחין בלוקאס. הזקן היה נראה כפוף מתמיד. ריאן פתח את השער ופסע פנימה. "אפשר לשבת?" שאל בשקט. לוקאס הנהן בראשו. ריאן התיישב והביט סביבו. עצי האלון הגבוהים הטילו צל, ורוח קרירה נשבה. "נעים כאן", אמר ריאן. הזקן הנהן בראשו. "תמיד היו פה עצים?" שאל רי
אן. הזקן הניע בראשו לשלילה. ריאן היסס, אך לבסוף אזר אומץ ואמר: "בוודאי קשה לעזוב מקום שהתרגלת אליו זמן כה רב…"
שתיקה השתררה, ואז נאנח לוקאס אנחה כבדה. הרוח שהתחזקה החלה להניע את כנפי הטחנה
הגדולות. "לא נולדתי כאן", לחש לוקאס. "נולדתי הרחק מכאן, ליד נהר הוולגה. אישה הייתה לי ושמה 'מיריקה', גבוהה כזאת, מיוחדת, אחת שיודעת להקשיב!" כנפי הטחנה סבבו חזק יותר. "מיריקה אהבה עצים ובמיוחד עצי אלון. שתלתי אחד בגינה, והיא אהבה מאוד לטפל בו". לוקאס עצר. ריאן היה מופתע. מעולם לא ידע שלוקאס היה בעל משפחה. "נולדו לנו שלוש בנות", המשיך לוקאס. "מיריקה רצתה שלכל בת ניטע אלון, לכן נטעתי עוד שלושה אלונים. "האדם הוא כמו עץ", אמרה תמיד.
יום אחד נסעתי לעיר הגדולה. נפרדתי ממיריקה ומהבנות. חזרתי אחרי שבועיים, ואז נודע לי האסון הגדול: אסדת נוסעים גדולה התהפכה בוולגה. הרוב ניצלו, אך מיריקה והבנות לא!" הזקן עצר וריאן חש מחנק בגרונו. "לא יכולתי להמשיך ולגור שם", אמר הזקן. "לקחתי ייחורים מכל אחד מעצי האלון ונדדתי לכאן. משפחה חדשה לא הקמתי, אך שתלתי את האלונים… הנה, זה של מיריקה", הצביע הזקן לעבר האלון הקרוב, "ושם של שלוש הבנות… ועכשיו רוצים לעקור את הכול!" לחש הזקן.
ריאן היה המום. הוא לא שיער שסיפור כזה מסתתר תחת התנגדותו של לוקאס. "אז למה לא מחית והסברת?" שאל ריאן.
"מחיתי! צעקתי! אך אף אחד לא שם לב! לא שומעים!" נאנח הזקן.
בערב גולל ריאן באוזני הוריו את כל הסיפור. אימו מחתה את דמעותיה, אביו שקע במחשבות עמוקות. לבסוף אמר האב: "זה לא פשוט כלל, אך חייבים למצוא פתרון! לא נפגע כך בלוקאס".
כעבור ימים אחדים הובא דחפור מיוחד שעמל בזהירות רבה על הוצאת עצי האלון כולל שורשיהם וגוש האדמה שסביבם, העצים הועברו לשטח המיועד לבנית טחנת הקמח החדשה.
באותו יום, כשעבר ריאן ליד הטחנה הישנה, הבחין בזקן שקומתו הזדקפה. הלה נופף לעברו וקרא: "תודה ששמעת, תודה ששמת לב והקשבת לי!"
*
שימת לב ורגישות לצורכי הזולת היא אומנות מיוחדת. לפעמים במרוץ החיים והעשייה עלולים לא לשמוע וחלילה לפגוע במישהו. רבקה אימנו מצטיינת ברגישות לזולת, היא רואה את העבד הצמא ושמחה לשאוב עבורו מים. היא שומעת ורגישה גם לגמלים הצמאים ודואגת לכולם. מידת הרגישות לזולת הופכת אותנו לאנושיים יותר, גדולים יותר, וממילא קרובים יותר להקב"ה שברא את עולמו בחסד, ומבקש מאיתנו לפעול בחסד.
