קול הצלצול המתנגן ברחבי בית הספר, זירז את אחרוני המאחרים להזדרז ולהיכנס אל הכיתות, בפרט תלמידי כיתה ח' 3 שידעו שאצל המורה מנשה ארביב אין שמץ של סיכוי שבשעה שמונה-אפס-אפס הוא לא יופיע בכיתה כמו בעשרים ושתיים השנים האחרונות בהן היה ניתן למנות את איחוריו לבית הספר על אצבעות יד אחת.
אוריאל שרק הרגע נכנס בשערי בית הספר, גייס את מירב המהירות כדי לנסות ולהשתחל פנימה ולרוץ אל הכיתה, לפני שכל התלמידים מתיישבים במקומותיהם. 'רק זה חסר לי, גם היום לאחר!' חשב לעצמו. מוחו עדיין היה עסוק בעיבוד הסיפור שיצדיק את היעדרותו מן הכיתה יום קודם, הוא הספיק להיכנס אל הכיתה כשאחרוני התלמידים מתארגנים לשבת על מקומם. הוא כמעט טפח לעצמו על השכם, אמנם המורה ארביב כבר עמד במקומו אבל העלים עין מהאיחור הקל, הוא החל להקריא את שמות התלמידים, וכשהגיע אל שמו של אריאל הגיעה גם השאלה הצפויה: "אוריאל, מדוע לא הופעת אתמול בבית הספר?" שאל המורה, אבל אוריאל כבר היה מוכן לכך: "סבא שלי, סבא חיים, מאושפז כבר כמה ימים בבית החולים ואתמול הייתי צריך להיות לצדו בשעות הבוקר". הכאב על מצבו של הסבא ניכר על פניו של המורה: "נו, ואיך מרגיש סבא כעת?"
היה נדמה שמצבו של סבא חיים נגע לליבו של המורה מנשה כאילו מדובר באביו שלו. "הוא מרגיש קצת יותר טוב, אבל עדיין נזקק לעוד כמה ימי מנוחה", השיב אוריאל. "בפעם הבאה תדאג להציג אישור על ההיעדרות", אמר המורה מנשה והתקדם הלאה בקריאת השמות. אוריאל התאפק שלא להוציא החוצה את אנחת הרווחה. 'זה עבד!' אמר לעצמו. הייתה זו הפעם השנייה הבוקר שבה התחשק לו לטפוח לעצמו על השכם.
באותו ערב קפץ אוריאל לביקור קצר בבית של סבו, הוא קצת התבייש מעצמו מסיפור ה'אשפוז' של סבו, אבל ניחם את עצמו בכך שלא הייתה לו שום דרך אחרת להצטרף אל חבריו שיצאו לבלות בחוף הים.
"מה שלומך אוריאל?" קיבל סבו את פניו בפנים זורחות. סבא היה אדם מאוד מעניין והוא שוחח עם אוריאל בנושאים שונים, מה שגרם לאוריאל לשכוח מהר מאוד את סיפור האשפוז. "אתה יודע את מי פגשתי אתמול אחר הצהריים?" נזכר לפתע סבא, הוא לא המתין לתשובה והמשיך: "את המורה שלך, מנשה ארביב. הוא עבד איתי יחד לפני 30 שנה בבית-ספר קטן…"
סבא המשיך לספר אבל אוריאל כבר לא שמע כלום, אמנם זכר שסבא חיים היה בעברו מורה אבל הוא לא חלם אפילו שהוא מכיר את המורה מנשה. עכשיו התחשק לו דווקא להרביץ לעצמו, על סיפור האשפוז שהמציא. הוא לא האמין שזה קורה לו, אבל מה שהפליא אותו ביותר, היה דווקא המורה מנשה שלא אמר לו כלום. 'הוא הרי היה יכול ברגע אחד להוכיח לי איפה בדיוק היה סבא חיים, והוא לא עשה את זה', חשב לעצמו. הוא לא מצא שום סיבה הגיונית להתנהגותו של המורה מנשה.
למחרת כשהגיע אוריאל לכיתה הוא ניסה לקרוא בעיניו של המורה מנשה האם הוא ממתין להזדמנות בה הוא יציג בפניו את מה שרק הוא יודע, אבל להפתעתו של אוריאל עבר שבוע ועוד אחד, וחודש רדף חודש, והמורה מנשה לא הזכיר לו אפילו ברמז את סיפור האשפוז שלא היה.
מסיבת הסיום של כיתה ח' הייתה מאורע מרשים ומרגש כאחד, אבל אוריאל החליט שהוא חייב לברר מה עומד מאחורי ההיתממות של המורה מנשה. בין נאום אחד למשנהו, אזר אוריאל אומץ וניגש אל המורה מנשה, הוא ניסה לדבר אבל לא ממש ידע מאיפה להתחיל וכבר החל להתחרט על מה שעשה, אבל המורה מנשה לא נתן לו יתר מדי זמן לחשוב: "כן, אוריאל. נו, איך אתה מסכם את השנה האחרונה בבית הספר?"
"האמת היא שהייתה שנה ממש מיוחדת", השיב אוריאל: "אבל עדיין יש משהו שמציק לי…" הוא החל לספר במהירות על אותה היעדרות מבית-הספר וסיפור 'האשפוז' של סבא חיים שלא היה ולא נברא. "אני לא מצליח להבין איך לא הטחת בפני באותו רגע את האמת שסבא חיים מתהלך בריא ושלם על שני רגליו". הוא הרגיש שאבן גדולה אותה הוא סוחב כבר מספר חודשים נגולה מעל ליבו.
המורה מנשה חייך. היה נדמה שהוא כאילו המתין לשאלה הזאת. "אולי אני אוסיף לך עוד שאלה משבוע שעבר", אמר והמשיך תוך כדי חיוך: "אתה זוכר שסיפרת לי שאתה חייב לצאת מוקדם מן הלימודים משום שיש לך תור בקופת החולים? מה ששכחת הוא שאשתי משמשת בתפקיד המזכירה הראשית בסניף וביום שלישי אחר הצהריים המרפאה סגורה…" אוריאל הסמיק באחת. "התשובה לשתי התמיהות היא אחת", אמר המורה מנשה והניח יד על כתפו: "הרבה יותר קשה להתמודד עם תלמיד שמגיע ואומר בפירוש: איני מעונין ללמוד או להתנהל לפי כללי בית הספר. ברגע שתלמיד משקר, גם אם זה לא ראוי ולא יפה, אני יודע שעדיין אכפת לו, ולכן אני אמשיך להשקיע בו במקום להתעמת איתו. הבנת אוריאל?" אוריאל הנהן בראשו. לפתע הבין שהיה זה השיעור החשוב ביותר אותו שמע השנה: "אני ממש מודה לך על האמון שנתת בי ומקווה להצדיק אותו בהמשך החיים…" אמר ולחץ את ידו החמה של המורה מנשה. "ואל תשכח למסור דרישת שלום לסבא חיים ועוד הרבה שנים של בריאות", אמר לו המורה בחיוך שחכמה וניסיון חיים שזורים בו כאחת…
בפרשת השבוע אנו פוגשים את התאומים, שהם הכי לא תאומים שיש: יעקב ועשיו. אבל למרות השוני והבעייתיות של עשיו, יצחק אבינו עדיין אוהב אותו, דווקא בגלל העובדה שעשיו מנסה לשקר ולהעמיד פנים. דווקא משקריו של עשיו, מבין יצחק אבינו שיש עדיין סיכוי לשנות אותו, כי אם הבושה עדיין קיימת, עוד לא אפסה התקווה.
