פרישתו של מירו מניהול החברה שהקים בעשר אצבעותיו, הייתה די צפויה ונראתה כבר באופק לאחר שכבר מזמן חצה את גיל השמונים. וזאת, למרות שמירו עצמו תפקד ממש כמו בחור צעיר ובכל בוקר התייצב בשעה שבע וחצי בבוקר במשרדי חברת הבנייה שבבעלותו.
האמת היא שבשנים האחרונות היו לצידו של מירו שלושת בניו וחתנו שניהלו הכול בחברה. אבל עדיין מי שפיקח מלמעלה ושום דבר משמעותי לא זז בלעדיו – היה מירו. אבל כעת הוא החליט שלאחר השנים הרבות בהן עבד קשה כל-כך, מגיע לו לנוח קצת ולהעביר את החברה לניהולם הבלעדי של בניו וחתנו. עשרות עובדי החברה שהעריכו מאוד את פועלו של מירו ואת היחס החם שקיבלו ממנו במשך השנים, ארגנו לו מסיבת פרישה מפוארת ומרגשת ובסופה של המסיבה התיישב מירו במשרדו המפואר יחד עם בניו וחתנו והם החלו להחליף חוויות על המסיבה המרגשת שהפיקו העובדים לכבוד בעל החברה. "עכשיו, אחרי המסיבה הרשמית של היציאה שלי לפנסיה, אני הולך קצת לפרגן לכם היום…" אמר מירו בחיוך ומזג לעצמו כוסית קטנה של משקה חריף. "נשמע טוב, מה אתה מפרגן לנו אבא?" שאל צחי הצעיר.
"עכשיו יש לכם הזדמנות לשאול כל מה שרציתם ואף פעם לא העזתם, ואפילו תקבלו ממני תשובות", אמר להם מירו כשהחיוך לא יורד משפתיו לרגע. "כל מה שנשאל?" ניסה לברר עמי הבכור. "כן!" ענה מירו בהחלטיות: "היום תקבלו תשובה לכל שאלה שתשאלו!"
"טוב, אז אני הראשון", אמר עמי ומיד המשיך לפני שאביו יתחרט: "מה הסיפור של המחברת העבה הזאת, שאתה שומר אותה באדיקות במשך עשרות שנים בכספת הפרטית שלך בפינת המשרד?" מירו כבר היה מוכן לשאלה. בתגובה הוא קם ממקומו וניגש אל הכספת, הוא הקיש את הספרות המתאימות והכספת הכבדה נפתחה. מירו שלף ממנה את המחברת המצהיבה והניח אותה על השולחן, אך עדיין לא התיישב חזרה בכיסאו. "תרשו לי לנחש עוד כמה מהשאלות שעומדות על קצה לשונכם ולפתור לכם אותן עוד קודם שתשאלו…" הוא ניגש אל החדר הסמוך ושלף משם ארגז ישן שגם הוא היה בן העשור הקודם ואולי אפילו מהעשור שלפניו. מירו הניח את הארגז הישן על השולחן ולצידו את המחברת המצהיבה והתיישב על כורסת העור מול בניו וחתנו שהביטו בו בסקרנות.
מירו פתח את הארגז הישן ושפך את תכולתו על השולחן. להפתעת בניו וחתנו היו בארגז עשרות סוגי מחשבונים, חלקם עתיקים מאוד וחלקם ממש חדשים, המכנה המשותף היחיד לכולם היה שכולם היו סגורים באריזתם המקורית וניכר עליהם שלא נעשה בהם שימוש מעולם. עמי, שמעון וצחי הכירו חלק מהם, הרי הם עצמם רכשו עבורו לא פעם מחשבון משוכלל בשנים האחרונות, כדי להקל עליו את החישובים הרבים שנזקק להם, אבל מהר מאוד התברר להם שמעולם לא נעשה שום שימוש באף אחד מהמחשבונים שרכשו.
"אולי עכשיו אפתור לכם כמה מהשאלות שבוודאי רציתם לשאול וגם תקבלו עצה חשובה להמשך הדרך", קרץ להם מירו והמשיך: "האמת היא, שכבר לפני חמישים וחמש שנה, בעבודה הראשונה שלי שבה התחלתי בתור צבעי, אהבתי מאוד בסוף יום העבודה לסדר את הכסף שקיבלתי בארנק, תוך כדי שאני סופר אותו בקפדנות. בהמשך כאשר ברוך ה' ההצלחה האירה לי פנים, הכסף כבר לא הגיע אלי ישירות לארנק, אבל עדיין הקפדתי לחשב כל שקל שנכנס ויוצא במחברתי האישית", אמר מירו והצביע על המחברת העבה והמצהיבה שהייתה מונחת על השולחן. "ודאי שהיה לי יותר קל לחשב את סכומי הכסף במחשבון, אבל אני ידעתי שאם אני רוצה להמשיך ולהצליח ולא 'לנוח על זרי הדפנה', אין תחליף לרישום ביד של המספרים. רק כך, כאשר הייתי רואה מולי את טורי ההוצאות, אותם כתבתי בכתב ידי במחברת הישנה, מול טורי ההכנסות הארוכים, הייתי מצליח להרגיש מקרוב כל שקל שנכנס ויצא, ואז כאשר חישבתי את טור המספרים הארוך וכתבתי על הדף את סכום הרווח, הפעולה הזאת הייתה גורמת לי לתחושה מהנה ומיוחדת ששום מחשבון ולו המשוכלל ביותר לא היה יכול להעניק לי לעולם. זהו הסוד מאחורי המחברת הישנה ומאחורי הארגז הישן של עשרות המחשבונים שמעולם לא השתמשתי בהם…"
מירו הביט סביבו, סקר את המשרד המפואר שמסביבו ואת פניהם של בניו וחתנו המופתעים, ואמר: "אם אתם רוצים להצליח באמת, להיות ממוקדי מטרה ולא לחיות ב'נדמה לי' שהכול פועל על מי מנוחות, לא יהיה לכם תחליף חוץ מלספור את הכסף בידיים, לראות אותו בעיניים ולא לתת את התענוג הזה לשום גולם ממוחשב, משוכלל ככל שיהיה…"
בתחילת חומש במדבר מצווה הקב"ה את משה רבינו למנות שוב את בני ישראל. למרות שידע הבורא את מספרם המדויק, הוא מונה אותם שוב ושוב, כי כשאוהבים משהו באמת, נהנים לספור אותו שוב ושוב ואין כמו האהבה של אבינו שבשמים לעמו, בניו אהוביו ואוהביו…
