נסיך מפונק, בן של מלך גדול שחי כל חייו בארמון פאר, מתענג על מנעמי החיים הטובים ועל חוכמת המלך, הורד מגדולתו בשל התנהגותו הטיפשית והוגלה יחד עם אשתו וילדיו הקטנים לאי קטן ומבודד בחברתם של אנשים בורים וטיפשים, שלא ידעו שום דבר על גדולתו של הנסיך ועל עברו.
החיים באי היו לעיתים קשים מנשוא ולעיתים סבירים ורגועים, אך הנסיך, שזכר את ימי גדולתו בצילו של אביו הדגול בארמון, לא היה מסוגל להתרגל גם לא לדברים הטובים של החיים באי. כל התענוגות שסיפק האי לא דמו בכלל לאושר ולשמחה של חיי הארמון, והם כמובן לא הפיגו את צערו הגדול.
מדי שנה בשנה, בתאריך שבו הוגלה אל האי, היה הנסיך עורך טקס זיכרון. הוא היה יושב על הרצפה הקרה ובוכה על מר גורלו, מקריא קטעי קינה בקול נוגה. וכך שנה אחר שנה במשך שנים ארוכות הוא מעולם לא שכח, וביקש מילדיו שלא ישכחו גם הם, ואולי יום אחד הם יזכו לשוב לחיים הנפלאים בארמון המלך.
הילדים גדלו והתחתנו, והמשיכו לשמר את המורשת המשפחתית. גם הם סיפרו לנכדים על מה שהיה ואיננו, אבל הדמעות שלהם לא זלגו כמו הדמעות של אביהם הנסיך, והכאב שלהם כבר לא היה גדול כמו הכאב של אביהם, שזכר היטב את החיים בארמון, קרוב לאביו המלך.
וכשהשנים חלפו ועברו, והנסיך כבר היה ממש זקן, והנינים – שכבר מזמן התרגלו לחיים הסבירים על האי – הצטרפו גם הם לטקס השנתי, אף אחד מהם כבר לא בכה, ומדי פעם היו גם קולות צחוק עולים בתוך טקס הזיכרון העתיק. עד שמישהו העז לשאול בקול גדול: "למה בכלל להתאבל על משהו שאנחנו לא מכירים? הרי בסך הכול החיים שלנו כאן די טובים!"
הנסיך הזקן ששמע את הקול הזה, פרץ בבכי מטלטל, וכשהוא רועד בכל גופו הוא רק אמר: "אם אתם לא מבינים על מה אנחנו מתאבלים, זה אומר שהמצב שלנו הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי"…
*
כשחייליו של נבוכדנצר הובילו את אנשי ירושלים לבבל, הם ראו את הלוויים סוחבים איתם את הכינורות המיוחדים שבהם היו מנגנים במקדש. בעודם חונים על שפת אחד הנהרות היפים של בבל, ביקשו החיילים: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן", תנו לנו קטע מוזיקלי יפה, ואולי זה גם ירגיע אתכם קצת…
ואולם הלוויים, שעד לא מכבר עמדו על מדרגות המקדש בארמונו של מלך וחוו קדושה והארה מופלאה, לא היו מסוגלים לכך. הם אמרו: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?!" איננו מסוגלים לשיר, בוודאי שלא את השירים ששרנו בציון.
ומתוך הכאב הגדול של מי שיודע את המשמעות האמיתית של מה שהוא באמת איבד, הם מכריזים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי".
ועד היום הזה, מדי שנה בשנה, אנחנו עוצרים בשלושת השבועות, בשבעה־עשר בתמוז ובתשעה באב, לזכור. לפעמים מציקים לנו האויבים מסביב, ולפעמים החיים די רגועים ושלווים. אנחנו לכודים בתוך אוסף של תענוגות קטנים ולא ממש זוכרים על מה אנחנו מתאבלים ועל מה צריך לבכות, וזה עצמו סיבה מספקת לכאב ועצב. אנחנו אפילו לא מבינים מה איבדנו בחורבן המקדש. כבר אין לנו מושג מה עוצמת החושך שאנחנו חיים בתוכו. זה הכאב היותר גדול שלנו.
נמשיך להתפלל ולעשות את כל הטוב שבכוחנו כדי ש"אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ".
