אי אפשר לספר הרבה על ה'פעולות' שביצע בן, מכיוון שלא הרבה אנשים ידעו עליהן, ומי שידע – ידע גם מה יקרה לו אם יספר. בעבודה של בן אין מקום למשחקים, טעות קטנה עלולה לחשוף אותו למשטרה, ובן ידע שאם זה קורה, הזמן שיחלוף עד שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח יהיה קצר מאוד.
מלבד פעולותיו המפוקפקות נשא איתו בן סוד נוסף. אף לא אחד מהאנשים שאיתם הסתובב בשנים האחרונות ידע מאומה על עברו. לא על השכונה היוקרתית שבה גדל, לא על הייעוד הגדול שהכינו עבורו ולא על הזהות המפורסמת של הוריו שנותרו שבורי לב מאז שעזב בטריקת דלת.
הייתה זו שעת צהריים מוקדמת של יום שגרתי. צלצול טורדני קרע לפתע את הדממה. "כן?" אמר ללא הקדמות מיותרות. "סחתיין בן, על המשחק היום! ניצחון טכני כזה לא עשינו מזמן…" היה זה רחמים 'הבוס', מעברו השני של הקו. "אני מתקשר כי אני צריך אותך מחר. מגיע חבר חדש לקבוצה, אני רוצה שתבדוק אם הוא יודע לשחק במגרש שלנו". בן היה מתורגל בשפת הארגון והבין מייד מה רחמים רוצה – יש מועמד חדש להצטרף לארגון הפשיעה שלהם, ועליו מוטלת האחריות לבדוק אותו. "בסדר", ענה, "אפגוש אותו מחר במגרש מאחורי הדואר בעשר בדיוק".
בשנייה שבה התחלפו הספרות בשעון, הגיח בן מאחורי סניף הדואר וקלט את ניסים שעון על קיר. כשהתקרב לעברו, הזדקף ניסים. "אני ניסו", הכריז והושיט את ידו ללחיצה. בן הותיר אותה מונפת באוויר וסרק בקפדנות את השטח כדי לוודא שהם באמת לבד. "בוא נשב", אמר לבסוף והתקדם אל ספסל סמוך. "מה אתה יודע לעשות?" פתח בן בענייניות. אחרי שיחה קצרה ידע בן שניסים ייכנס לארגון. הרבה זמן לא נתקל בכזו חדות וקור רוח, בכזו יצירתיות ונועזות. כשעשה את דרכו לביתו, חשב בן שאם ניסו יודע לעבוד כמו שהוא יודע לדבר, לא רק שייכנס לארגון, אלא גם מהר מאוד יגיע לפסגה.
בן לא טעה. ניסו התגלה כאחד מאנשי הביצוע המרשימים בארגון. פעם אחר פעם חזר ניסו שיכור מהצלחה אחרי עוד פעולה בלתי־אפשרית שצלח בקלות מחשידה. אלא… שדבר אחד בן לא צפה: ככל שניסו התקדם בארגון, הוא הפך עוין יותר ויותר אל בן.
בהתחלה זו הייתה בדיחה לא במקום, אחר כך עקיצה מכוונת, ואחרי הבהרה של בן שהשאירה כמה 'מזכרות', הגיעה נקמה חמה של ניסו. לבסוף נוצרה יריבות של ממש בין השניים. לדאבונו של בן, ככל שההצלחות של ניסו נמשכו, רחמים הבוס התקרב אליו, ואיתו גם שאר החברים בארגון. ניסו, שהבחין במעמדי הכוחות החדשים, ניצל זאת כדי למרר את חייו של בן. כל התעוזה, החדות והנחישות שהבחין בהן בן בפגישתו הראשונה עם ניסו, הופנו כעת כלפיו כדי להפוך את חייו לסיוט מתמשך.
באחד הימים קרא רחמים הבוס לבן בדחיפות למשרדו. כשנכנס פנימה, הוא מצא שם את ניסו, כשלצידו כיסא פנוי. "כנס, שב…" הורה רחמים. "משימה גורלית לפנינו", אמר רחמים ופניו הרצינו. "גורלית לארגון וגורלית עוד יותר לשניכם". לא בן ולא ניסים יכלו לנחש את שרחמים עמד לומר. "כבר הרבה זמן שאני מנהל לבדי את כל העסקים שלנו. לאחרונה אני מרגיש שכבר יותר מדי זמן. אני צריך לפנות את המקום שלי ליורש". שתיקה קצרה, ורחמים המשיך: "הראשון מכם שיצליח לבצע את המשימה הקרובה בצורה נקייה ואיכותית, יהיה זה שיחליף אותי!" קבע רחמים ושלף קלסר עמוס ממגירה סמוכה.
"היעד שלנו הוא יחיאל שמעוני. איש עסקים עשיר, איש מפתח חשוב, כדי שנוכל להמשיך לפעול ללא בעיות". ברגע מחשבותיו של בן נדדו הרחק. 'אני יודע היטב מי זה יחיאל שמעוני. בגיל שבע עשרה ראיתי אותו בפעם האחרונה. חלפתי על פניו כשאני נושא איתי תיק קטן והחלטת נעורים משובשת. הוא היה שם וניסה בכל כוחו למנוע ממני ללכת, התחנן שאשאר. אבל גם הדמעות שהזיל לא הועילו כדי להשאיר אצלו את הבן האהוב שלו. אותי'. בן חזר להקשיב לרחמים. "אנחנו צריכים לוודא שהחשדות של אדון יחיאל יישארו איתו עד יומו האחרון. גם אם הדרך היחידה לעשות זאת היא לקרב את יומו האחרון".
בן ידע שהוא חייב למהר. הוא לא האמין שאחרי כל כך הרבה שנים ידאג כך לאביו. יתרה מזו: בן ידע שביום שבו ניסו ימונה לראש, חייו יהפכו לגיהנום. בן שעט לעבר ביתו של אביו. כשהתקרב לבית, הוא הבחין ברכב יוקרה שחור ובוהק לצד הבית. ליבו החסיר פעימה. באקדח שלוף הצמיד בן את אוזנו לדלת ושמע אותו בתוך הבית בבירור – ניסו כבר היה שם. הוא התפרץ פנימה לתוך סלון ילדותו ואז קפא על מקומו בתדהמה. ניסו ואביו ישבו זה לצד זה ודיברו ביניהם כמכרים ותיקים. הדאגה לאביו התחלפה בבלבול ואז בכעס, ואז בבכי בלתי־נשלט שפרץ מגרונו של בן. אביו התקרב אליו, עטף אותו בחיבוק שלו חיכה שנים ארוכות ולחש על אוזנו. "תבין בן, הייתי חייב לעשות את זה, הייתי חייב להחזיר אותך אליי". ניסו התרומם לעברו ולחץ את ידו. "בדקות אלו ממש עשרות שוטרים עוצרים את הבוס ואת השדרה הבכירה של הארגון, אתה למזלך ניצלת מהמעצרים…" הדמעות המשיכו לשטוף את פניו. הוא ידע היטב שלמרות כל מה שעבר, למרות התחושות והקושי, הגיע הזמן לחזור הביתה…
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על העונשים שיבואו על עם ישראל אם יסור חלילה מדרך ה'. הקורא השטחי עלול לראות בכח אות לשנאה וכעס על עם ישראל, אבל האמת היא שגם הדברים הקשים ביותר שפוגשים את עם ישראל נובעים מתוך אהבה גדולה, שנועדה להזכיר לנו מי אנחנו ומאין באנו כדי שלא נאבד את כל הטוב שמגיע לנו בטיפשות ובחוסר תשומת לב.
