המידע שעלה בשיחת הטלפון הדהים את דוד עד שהוא קפץ ממקומו מהתרגשות. חצי שנה של עבודה אינסופית, ציתותים והאזנות סתר הניבו בסוף את התוצאה המבוקשת. הוא היה איש צללים שישב מול המחשב שלו רוב היום, וחוץ מרעייתו ובודדים מחבריו הקרובים, אף אחד לא ידע באמת מה הוא עושה בחיים. דוד היה הקַשָּב של המוסד הישראלי, שהאזין בקביעות לשיחות של בכירים איראנים והעביר את המידע לגורמים האחראיים. בחודשים האחרונים שמע דוד כבר כמה וכמה פעמים את המילה 'ספרייה' חוזרת על עצמה.
דוד היה בטוח שמדובר בשם קוד ולא הצליח להבין מה מסתתר מאחורי המילה 'ספרייה', עד לאותו היום שבו הוא שמע את השיחה שהתנהלה בין שני הבכירים האיראנים והבהירה לו במה מדובר.
במהלך השיחה של הבכירים, התברר לו ש'הספרייה' זה לא שם קוד אלא הספרייה הלאומית של איראן הממוקמת בעיר הבירה טהרן. בספרייה יש יותר מ־800,000 ספרים ובתוך אחד המדפים מסתתר ספר שבו כתובות לפרטי פרטים כל תוכניות הגרעין של איראן, וכן כל המפות והמיקומים של אתרי הגרעין והבסיסים האיראניים.
יותר מזה: בספר היו שמות של בכירים איראנים, מקומות מגוריהם, שמותיהם הבדויים ודרכים ליצירת קשר עם כל אחד ואחד מהם. הוא היה מלא באוצר בלום של מידע חסוי. הספר היה גיבוי פיזי לכל הסודות של צבא איראן, למקרה שכל מערכות המחשב יקרסו ולא תהיה דרך להשיג את המידע דרך המחשבים. כל הסודות היו כתובים בספר שחור על גבי לבן, אלא שכמובן הוא היה מוחבא היטב במדף נסתר בספרייה, ורק הספרן ידע את מיקומו המדויק.
השיחה התנהלה בעיקר סביב החשש של האיראנים שהמידע בספר ידלוף. במקרה כזה הייתה מוכנה פקודה ברורה שאם יש חשש שהספר ייפול לידיים זרות, הספרן חייב להשמיד אותו ללא עיכובים. דוד, שנרגש עד עמקי נשמתו מהידיעה, מיהר לעדכן את מנהליו במידע היקר מפז והציע לשלוח סוכנים לספרייה כדי להוציא את הספר משטח איראן ולהביאו לארץ.
ראשי האגפים במוסד התאספו לדיון מיוחד עם ראש המוסד כדי לנסות לחשוב כיצד ניתן להביא את הספר לארץ. אחד מראשי הצוותים הציע לחטוף את הספרן ולחקור אותו וכך להוציא ממנו את המידע היכן הספר מאוחסן. אבל ראש המוסד שלל בתוקף את הרעיון מכיוון שהוא מסוכן במיוחד.
הימים חלפו ושום פתרון לא נראה באופק, עד שבמוחו של דוד צץ רעיון אדיר תוך כדי קנייה שגרתית בחנות למוצרי כתיבה. הוא ניגש ישירות לראש המוסד כדי לשתף אותו ברעיון שעלה במוחו. ראש המוסד שמע וברק צץ בעיניו, והתוכנית עברה במהירות לפסים מעשיים.
באחד הימים ישב מרוואן זהאדי, הספרן הוותיק, בדלפק המשרד שלו בספרייה הלאומית של איראן, ולפתע ניגש אליו שליח ובידיו ארגז גדול עם מכתב הוקרה חגיגי. "מה זה הארגז הזה?" שאל מרוואן בחשדנות והשליח השיב: "לפני כחודש התקיים סיור של זקני העיר חורסאן בספרייה הלאומית, שלווה על ידך באופן אישי. הארגז הזה הוא מתנה מבני העיר לספרייה ויש גם מכתב הוקרה שמודה לך על עבודתך המסורה והסיור המרתק שהענקת לבני העיר…"
מרוואן פתח את הארגז ולהפתעתו הוא גילה מגרסת נייר חדשנית ומשוכללת שגורסת דפים בקצב מסחרר. נוסף על כך היה בפנים מכתב הוקרה שנכתב בשם זקני העיר חורסאן, שבו הם מודים לו על הסיור המרתק בספרייה. "תודה רבה!" אמר מרוואן בהתרגשות ומיהר להניח את המגרסה ליד מכונות הצילום במשרדו.
לאחר שבועיים קיבל מרוואן בוקר אחד טלפון בהול מהרמטכ"ל האיראני. הוא פקד עליו באופן ברור להשמיד את הספר במהירות האפשרית, מכיוון שהתקבל מידע שבשעות הקרובות הולכת להתבצע פשיטה של המוסד הישראלי על הספרייה. מרוואן אישר את הפקודה ורץ לקומה השלישית. שם באחד האגפים, בחלק הימני של הספרייה, הוא לחץ על כפתור נסתר ושלף ספר עבה במיוחד. הוא חתך אותו לכמה חלקים והכניס למגרסה תוך כדי שהוא גורס בקפדנות דף אחרי דף. באותן שעות ישבו במטה המוסד בישראל בכירי המוסד וחככו ידיים בהנאה. במקום לחפש את הספר בתוך הספרייה, המצלמה שהייתה מותקנת בתוך המגרסה, סרקה את הדפים ביסודיות והעבירה אותם ישירות לארכיון המידע של המוסד הישראלי.
קורה שאנחנו נתקעים ובטוחים שאנחנו לא יכולים להמשיך הלאה. פעמים רבות פתרון יצירתי מחוץ לקופסה משנה את התמונה כולה. ולכן, גם אם אנחנו בטוחים ששום פתרון לא נראה באופק, עלינו לחשוב ולהתאמץ, עד שנמצא את הפתרון הנכון שיוכל להביא לנו את התועלת המבוקשת. לא משנה כמה הדבר נראה בלתי אפשרי, יש לנו את הכלים והכוחות להפוך את הבלתי אפשרי שבחיינו לאפשרי.
