ילדה קטנה נכנסה לחנות תכשיטים. היא הצביעה על צמיד זהב עדין ומלא חן ואמרה שברצונה לרכוש אותו. "היש בידך כסף?" שאל המוכר. והילדה השיבה בביטחון: "בוודאי, יש לי הרבה". היא הוציאה ארנק בלוי ורוקנה את תכולתו – עשרות מטבעות קטנות וזניחות. "זה כל כספי", אמרה. "אני רוצה לקנות את הצמיד לאמי כמתנת יום הולדת. מאז שאבי נפטר היא עמלה קשות לפרנסתנו…"
המוכר נרגש עד דמעה ולא הוציא הגה. הוא נטל את הצמיד היקר, הניחו בקופסה נאה, עיטר אותה בסרט מרהיב והגישה לילדה.
למחרת נכנסה לחנות אישה שניכרה בה העייפות ושאלה כיצד הסכימו למכור לילדה צמיד כה יקר תמורת פרוטות. האם זו טעות?
השיב לה המוכר: "אין זו טעות כלל. בתך העניקה בעבורך את כל אשר היה בידה לתת".
הבריות נוטות למדוד את ערכה של מתנה על פי מחירה. ככל שהמתנה יקרה יותר, כך מעריכים אותה יותר.
אולם המדד האמיתי הוא הלב המסתתר מאחורי המתנה. מתנת ילד קטן שהקריב את כל חסכונותיו כדי לשמח את אמו, ערכה רב לאין שיעור ממתנה יקרת ערך של בעל הון.
וכאשר נותנים מהלב, אין צורך במתנות גדולות – גם פרח צנוע יכול לבטא לב רחב.
בפרשה נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
התורה אינה מסתפקת בבקשת ה"תרומה" גרידא, אלא מבקשת שתינתן מנדבת הלב.
עיקרון זה נכון לא רק בהקמת המשכן, אלא בכל מעשה נתינה וחסד.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות "מתנות עניים": "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו שנאמר 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון'. ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים שנאמר 'ולב אלמנה ארנין'."
לכל אדם מזדמנות הזדמנויות רבות לתת ולהעניק לזולתו. אך את ליבנו אנו יכולים להעניק תדיר – במחשבה על הזולת, במילה טובה, בחיוך, בהענקת תחושה טובה וברצון כן להיטיב עם האחר.
וכאשר אנו נותנים את ליבנו, הוא מתרחב ונעשה יפה ומאיר יותר, והעולם סביבנו הופך למקום טוב יותר.
יהי רצון שנזכה תמיד להימנות עם נותני הלב!
