העניות בבית זעקה מכל פינה. הילדים התהלכו בבגדים קרועים, וארונות המטבח היו ריקים מכל.
רבי שמחה בונים מפשיסחא הבין את חומרת המצב, וביקש מאב המשפחה, שגם הוא היה לבוש בבגדים מרופטים וקרועים, להכין לחבורת החסידים שאיתו סעודה גדולה, שתיערך מספר ימים לאחר מכן. הוא נתן לו סכום כסף גדול שיספיק לכל מה שצריך והרבה יותר.
לאחר מכן ביקש הרבי מאחד ממקורביו לקנות בדים איכותיים ומשובחים ולשלוח לבני המשפחה, כדי שיוכלו לתפור לעצמם בגדים חדשים שיכבדו את המעמד. הרבי עוד הוסיף וקנה עבורם גם כובעים, נעליים ומעילים חדשים משופרא דשופרא.
בעל הבית ובני משפחתו העניים התרגשו ושמחו מאוד. הסעודה הייתה מפוארת ושמחה, ולמשפחה נשאר כסף למחיה לחודשים הבאים.
הסעודה הסתיימה, ורבי שמחה בונים עמד לצאת לדרכו. הוא הוציא סכום כסף גדול מכיסו ונתן אותו לבעל הבית, כהכרת הטוב על האירוח והמאמץ.
לאחר שיצאו מהמקום שאלו החסידים את הרבי מדוע אחרי כל המאמץ הגדול שעשה לגמול חסד עם המשפחה הענייה, בבגדים ובאוכל, ראה עוד צורך לתת סכום נוסף של כסף.
אמר להם הרבי: "כשראיתי את מצבו הקשה של אותו יהודי, ליבי כאב מאוד וריחמתי עליו. מתוך תחושת הרחמים שלי נתתי לו כל מה שיכולתי בשפע רב. אבל אז אמרתי לעצמי: זה אמנם נפלא שאני מרחם עליו ועוזר לו, אבל בעצם עזרתי בעיקר לעצמי… נתתי לו בגלל הכאב שחשתי למראה מצבו הקשה, הבגדים הקרועים, הילדים הרעבים…
ואילו התורה מלמדת אותנו בפרשת ראה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ…" – אל תיתן רק מפני שקשה לך לראות את הזולת סובל, אלא מפני שהבורא רוצה שתיתן ותעניק, שתהיה אדם משפיע ונותן.
ולכן, אחרי שכבר נתתי לו די והותר, וכבר לא היו בליבי רחמים וצער, הוספתי ונתתי לו עוד, רק כדי לקיים את רצון הבורא לתת…"
העולם שופע טוב, ובאנו לכאן כדי ליהנות מכל הטוב השופע. אבל ההנאה והעונג האמיתיים אינם נמצאים ביכולת שלנו "לקבל", קבלה אף פעם לא נותנת סיפוק אמיתי לאורך זמן. העונג מתמשך ואמיתי יותר כאשר אנחנו הופכים להיות דומים לבורא, ורואים בכל השפע שניתן לנו, בכל הכישרונות והכוחות שלנו, את ההזדמנות להעניק ולהשפיע טוב. וזה הרצון הא-לוהי, שנהיה דומים לו, ונוציא מעצמנו חסד ונתינה בלי סוף.