על צלע ההר, בין שדות פורחים, התנוסס הכפר הילס שהיה לשם דבר ברחבי המדינה. תושביו נהנו מחיים שלווים ונעימים. הם עסקו בעיקר בעבודות כפיים ובמרעה, יצאו לעבודתם בשעת בוקר מוקדמת ושבו לבתיהם עם שקיעת החמה.
בין אנשי הכפר שררה אחווה מיוחדת. מדי שבוע התכנסו יחדיו ברחבת הכיכר המרכזית, התיישבו סביב מדורות, שרו, סיפרו סיפורים והעלו זיכרונות. רק דבר אחד העיב על אווירת השלווה: כנופיית שודדים גדולה שהתמקמה לפני שנים אחדות ביער הסמוך. אמנם השודדים לא הטילו את אימתם על התושבים, שכמעט לא חשו בנוכחותם, אך החשש מהם תמיד קינן בליבם. עם זאת, החיים המשיכו במסלולם, ועצם קיומם של השודדים הפך עם הזמן לעובדה רחוקה ובלתי מטרידה.
אחת הדמויות המרכזיות והאהובות בכפר היה לואי הרופא. הכול אהבו אותו והתפעלו מאישיותו החמה ופניו המאירות. נדיבות ליבו וחיוכו הכובש היו לסמל ומופת בעיני כולם. מלבד עיסוקו כרופא, נהג גם לפקוח עין ולהושיט יד לנזקקים.
לילה אחר לילה הסתובב על סוסו בשעות המאוחרות, הניח מבעד לדלתות בתי הנצרכים והחולים שקים מלאים בכל טוב. לעיתים היו אלה בגדים חדשים, תבשילים או לחמים טריים, ולעיתים עוגיות מתוקות מעשה ידי אשתו.
באחד הימים רכש לואי סוס חדש ומרשים, אציל למראה ובעל ממדים יוצאי דופן. "זהו לא סתם סוס", נפוצה השמועה בין האנשים. "מדובר בסוס יקר מגזע משובח שמחירו אלפיים מטבעות זהב!" שחו צעירי הכפר. ואמנם, במשך שנים ארוכות חלם לואי לרכוש סוס ראוי לשמו שישרת אותו בעבודתו כרופא ויאפשר לו להגיע במהירות אל הזקוקים לו. הוא חסך זמן רב עד שהגיע הרגע המיוחל. אז פנה אל האורווה בעיר הגדולה וביקש את הסוס המשובח ביותר. כשהוצע לו סוס אנגלי מגזע אציל, לא היסס ושילם את התמורה המלאה. הוא שב לכפר כשכולו קורן מאושר.
השמועה על רכישת הסוס היקר הגיעה גם לאוזניהם של דיק ומרטין, שני צעירים כבני עשרים שנטשו את בית הספר בחלומות על עושר ויציאה מהכפר. בחלומותיהם הפרועים ביותר לא ראו את עצמם עובדים ברפת שבפאתי הכפר, לאחר שסירבו להשקיע במציאת פרנסה מכובדת. כשראו את לואי רוכב על סוסו האציל, פרצה קנאתם החוצה. "אני שונא את לואי הזה!" התפרץ מרטין ונופף בצינור שבידיו. "הוא רוכש סוס כה יקר רק כדי להתרברב!" דיק שתק, אך בליבו כבר התרקמה תוכנית להעלים את הסוס היקר ולגרוף לכיסו סכום נכבד.
למחרת יצא בשעת בוקר מוקדמת אל היער הסמוך לכפר. הוא תעה בין העצים והחל לקרוא בקול: "אני מחפש את ג'וליאנו האיום!" לאחר שעות של קריאות ושיטוט חסר תכלית בעומק היער, מצא את עצמו מוקף בשודדים שהובילוהו במהרה אל מנהיג הכנופיה. הוא סיפר למנהיג על הסוס היקר והציע: "אני יודע היטב היכן שוכן הסוס ומהן השעות הנוחות לשוד. תמורת זאת אבקש מאה מטבעות זהב בלבד…" אמר דיק, כשקנאתו בלואי ניבטת מעיניו.
כעבור שעה קלה שוחרר ושב לכפר, לאחר שסוכם כי יוביל את השודדים אל בית הרופא ולאחר השוד יקבל את שכרו המובטח. באותו לילה קשר לואי את הסוס באורווה שבחצרו ופרש למנוחת הלילה. אולם בשעה שלוש לפנות בוקר הופר השקט: ברחוב הראשי צעדה כנופיה של עשרה שודדים חמושים שהריעו בקולי קולות ונופפו בחרבותיהם, ובראשם צעד דיק רעול הפנים. השודדים, שידעו כי איש לא יעז להתעמת עימם, לא טרחו להסתיר את מעשיהם והעירו את כל תושבי הכפר. רק לואי הרופא, שהיה תשוש מיומו הארוך והמפרך, לא שמע כיצד השודדים מובילים את סוסו היקר מחצר ביתו.
בעיניים קרועות מתדהמה צפו תושבי הכפר כיצד סוסו היקר של לואי מובל בידי מנהיג השודדים ג'וליאני האיום, ואחריו צועדים שודדיו כשהם מתהוללים בשמחה לאיד.
לפתע הופיע כמו משום מקום דניס, איש קשה יום שהתגורר בגפו בבקתה קטנה בשולי הכפר. "עצרו!" זעק לעברם והניף בידו קלשון גדול. "לא תיקחו את הסוס הזה לשום מקום!" קרא בגרון ניחר והתייצב בדרכם.
השודדים הביטו לעברו ופרצו בצחוק מתגלגל. ראש השודדים הניף את חרבו והתריע: "סור מדרכנו בטרם נפגע בך!" אלא שאז נגלה לעיני השודדים מחזה מפעים: מרגע לרגע הצטרפו לדניס עוד ועוד צעירים ומבוגרים, כולם אוחזים בידיהם גרזנים ואתי חפירה. חבורת השודדים מצאה עצמה מוקפת במאות מתושבי הכפר שדרשו מהם לעזוב את הסוס. השודדים, שהבינו כי נקלעו למלכודת, האשימו את דיק בבגידה וקרעו את המסכה מעל פניו לעיני כל. "האיש הזה יזם את שוד הסוס!" הכריז ג'וליאני האיום מול דיק המושפל. "נעזוב את הסוס כאן, ועם הבוגד עוד נבוא חשבון…" הבטיח בנימה מאיימת ונסוג יחד עם אנשיו מהכפר בבושת פנים.
* * *
המעשים הטובים שלנו הם בסופו של דבר המגן שלנו. אמנם לא תמיד נראה זאת בעינינו, אך אין מעשה טוב שנעלם לריק. במימד העמוק של המציאות, הטוב שעשינו עומד לזכותנו ומנעים את חיינו.
