מבחן הכרטיס

ערן ניסה להיזכר בכל דרך אפשרית מנין הוא מכיר את האיש שעומד מולו ולא ממש הצליח. הלה דיבר ללא הפסקה וערן רק חיפש כיצד להימלט מדיבוריו המתישים של האיש שהחליט שערן הוא ידיד ותיק שלו מזה שנים. 'תופעת הידידים', כפי שערן כינה אותה, החלה לפני מספר חודשים, מאז שערן התמנה כמנכ"ל העירייה בעיר הדרומית בה התגורר. מאז שנכנס ערן לתפקידו, התברר לו שהמספר המצומצם של חבריו וידידיו התרחב מאוד… לא פעם הוא היה מוצא את עצמו עומד מול אדם שטפח על שכמו בידידות כידיד ותיק משכבר הימים, למרות שלערן היה ברור שזו הפעם הראשונה בחייו שבה הוא פוגש אותו. גילויי החיבה הפתאומיים שלהם זכה ערן – היו פוגשים אותו לעתים קרובות, כשבמרבית המקרים מיד הייתה מגיעה הסיבה לעודף האהבה והחברות: פעם היה זה המוכר מחנות הפיצוחים שדאג להוסיף לו שקית עמוסה בקשיו ושקדים, "מגיע לך שנפנק אותך", אמר לערן בחיוך ומיד הוסיף: "אתה יכול לברר לי מה קורה עם האישורים שביקשתי להרחבת המרפסת? משום מה, משהו מתעכב שם…" ובפעם אחרת היה זה המנקה ברחוב שליד ביתו, שכאילו במקרה קרצף את המדרכה הסמוכה לביתו של ערן כאילו מדובר בכוס קריסטל, וברגע שיצא ערן מביתו הוא בירך אותו בברכת בוקר טוב ידידותית תוך כדי שהוא מגשש לא ממש בעדינות, האם הוא, ערן, יכול לדאוג לקידומו האישי לתפקיד בכיר יותר בעירייה…
בדרך כלל היה ערן משתדל לעזור ולסייע ככל שניתן, אבל לא תמיד אנשים הבינו שהעירייה אינה בדיוק שלו, אלא הוא בסך הכול עובד של העירייה. ככל שחלף הזמן הוא החל להתרגל לזה, אבל מדי פעם הרגיש שכבר איננו מסוגל לכך – והיה יוצא לנופש בקצה הצפוני של הארץ. "שם אף אחד אינו מכיר אותי, ואינני פוגש כל יום ב'ידידים ותיקים' שהכרתי לראשונה דקה וחצי קודם", היה מסביר לאשתו.
וכך היה גם הפעם. הם ארזו את מזוודותיהם ויצאו לדרך הארוכה לעבר הצפון, הדרך עברה בנעימים וכך גם הכניסה למלון השקט והפסטורלי, הם נחו קצת מהדרך הארוכה ולאחר מכן ירדו לארוחת הערב בחדר האוכל. ערן מזג לעצמו אוכל מהבר המרכזי, כשלפתע הרגיש שמישהו מביט בו, היה זה רב המלצרים שהביט לעברו בריכוז. בהתחלה דחה ערן את המחשבה שגם כאן יש מישהו שמכיר אותו, אבל כשהחל רב המלצרים לכרכר סביבו יותר מדי, הבין כי כנראה שלרב המלצרים שנמצא בצפון יש קשר לעיר הדרומית שלו, שאם לא כן מה לו לכרכר סביבו כאילו היה מלכת אנגליה…
זה לא מצא חן בעיניו והוא ניסה להתחמק, אבל גם בארוחת הערב חזר הדבר על עצמו. ערן הבין שהפעם הוא חייב לעשות לזה סוף והוא החליט להשתמש בטריק שכבר עשה בו שימוש מספר פעמים. הוא קרא לרב המלצרים וזה מיהר להגיע אל שולחנו: "כן, במה אוכל לעזור?" שאל וערן השיב כי שבינתיים הם נהנים מאוד מהאוכל ומהשירות. "אנו מעוניינים לגשת לחדר לכמה דקות ונשמח שתודיע לנו כאשר מגישים את הקינוח", אמר לו ערן. "בטח, בשמחה!" השיב רב המלצרים וערן הגיש לו כרטיס ביקור: "תתקשר למספר הזה בבקשה". רב המלצרים הביט בכרטיס, הוא היה לרגע בהלם אבל מיד ניסה להסתיר זאת, היה זה כרטיס ביקור של 'דני הנגר' שבמקרה היה אחיו של ערן. הוא חייך לעצמו וקם ממקומו כשבדרך עוד הספיק לשמוע את רב המלצרים לוחש לאחד מעובדיו. "איך טעיתי? זה כנראה אח שלו!" ערן התאפק שלא לחייך, ועלה לעבר החדר לא לפני שעדכן את אחיו על 'שיחת הקינוח' שאותה הוא אמור לקבל בדקות הקרובות. ואכן מאותו רגע, כפי שצפה ערן, הוא יכול היה לנוח באמת בלי שאף אחד יכרכר סביבו ואחר כך ידרוש על כך תשלום בדמות טובה בעירייה.
בסופם של ארבעת ימי הנופש ניגש ערן לדלפק הקבלה כדי להחזיר את מפתח החדר. "מה השם?" שאלה הפקידה: "ערן בטיטו", השיב ערן כשלפתע יצא מן המשרד לא אחר מאשר 'רב המלצרים'. "אז זה כן אתה?!" ספק שאל ספק קבע. ערן חייך חיוך קטן. "אז למה נתת לי את כרטיס הנגרייה ששייך לאחיך?" שאל רב המלצרים.
ערן הביט בשעונו: "אתה באמת רוצה לשמוע?" שאל ורב המלצרים הנהן בראשו. הם התיישבו בלובי וערן החל לספר לו, כי הוא חש שלא בנוח מכך שמאז התמנותו לתפקידו בעירייה הוא לפתע 'מגלה' חברים חדשים שהתווספו לו, בעיקר בשל תפקידו. "כשהגעתי לכאן החלטתי שאני רוצה שקט ואז אתה הגעת והצלחת לזהות אותי…" 'רב המלצרים' הנהן בראשו וערן המשיך: "החלטתי לבחון, האם אתה דואג לי כמו כל לקוח מלקוחות המלון, או שמא יש פה משהו עמוק יותר כמו סוג 'הדאגה' שהורגלתי כבר אליה, לכן ערכתי לך את 'מבחן הכרטיס'. אני כבר קיבלתי את התשובה, עכשיו גם אתה יודע אותה…"

בלעם ובלק, זוג הידידים החדש שמופיע בפרשתנו – הם ידידים טובים שמכבדים זה את זה, אבל כשמשהו לא הולך בדיוק לפי התוכנית, הם שוכחים את החברות והכל חוזר לקדמותו כלא היה. חברות אמת היא כזאת שניצבת לצידנו כל מצב, לא רק כאשר אפשר להמיר את החברות בטובה או באינטרס משותף – כפי ה'חברות' של בלעם ובלק שהתחברו כדי לקלל את עם ישראל…