"אדם, ברוך הבא!" נשמעה הקריאה מכיוון מחלקות העובדים והחיוך הרחב עלה על פניו של אדם כמו תמיד. הוא היה ידוע מאז ומתמיד כאיש ניהול מוצלח במיוחד. אבל בניגוד לרוב המנהלים המוצלחים, הקשוחים והמרוחקים, הוא היה סמל למנהל נחמד, חברותי וחייכן. כזה שאינו מנצל את מעמדו כדי להתייחס לסובבים אותו בקרירות, אלא בדיוק ההיפך.
כולם שמחו לראות אותו, החיוך והרוגע שלו, היו לשם דבר. "מה שלומך היום?" הוא חייך לכולם והשיב בחמימות. "שלומי מעולה!" הוא התיישב בעמדתו כשהחיוך עדיין על פניו, גם כשהסתיים יום העבודה. כשהגיעה השעה שש בערב, אדם התרומם ממקומו ולבש את הז'קט שהיה תלוי על הכיסא, כשקריאה השיגה אותו בדרך החוצה. "אדם?" נשמעה הקריאה מימין אליו. "כן, בן?"
"טוב שהספקתי אותך", נשם בן לרווחה. "אתה יוצא? אני צריך להביא לך כמה מסמכים חשובים!" אדם הנהן בראשו והושיט את ידו. בן הביט בו בהתנצלות. "אני לא סיימתי איתם, אני יכול לבוא אליך בערב ולהביא לך אותם?!"
אדם הנהן בראשו בהסכמה. "אין בעיה!". חצי שעה לאחר מכן, אדם ירד מרכבו ופסע על השביל המוביל לביתו בצעדים מותשים, לאחר יום ארוך של עבודה. הוא נכנס לביתו והניח את תיקו במקום, מתיישב באנחה על הספה. כשהבחין בתיק בית הספר שהיה זרוק על הרצפה, "דן!" הוא קרא לתוך הבית.
דן, אחיו הצעיר צץ מולו בראש מושפל. "כן?" אדם הביט בו בקשיחות ואמר: "שוב התיק שלך על הרצפה? כמה פעמים אני צריך לומר לך לקחת אותו לחדר?!"
קולו של אדם היה קשוח ובניגוד לכל היום, שביב חיוך לא היה על פניו. דן התכופף והרים במהירות את התיק לחדרו. הוא התיישב על מיטתו כששוב נשמע קולו הזועף של אחיו.
דן שתק. מניסיונו, הסברים לא יועילו כעת. אדם אחיו הגדול, לפחות כפי שהוא מכיר אותו, הוא חסר סבלנות, רוצה רק להשמיע ולהעיר. כשהיה יותר קטן, הוא היה מנסה להצטדק, אבל אז נשמעה הצעקה. "אני לא רוצה לראות יותר את התיק שלך על הרצפה!"
לפתע נשמעו דפיקות על הדלת, אדם פתח אותה בתנועה מהירה, מזהה את בן, חיוור מעט. "מה נשמע?". חייך אדם, מושיט את ידו כדי לקבל את המסמכים. בן הגיש לו אותם, בשתיקה. "מה קרה?" אדם התעניין למראה פניו החיוורות של בן. "שמעתי צעקות… אדם, זה אתה?!" הוא היה המום, המילים יצאו מפיו בקושי.
אדם לא ענה, דן הגיע בשקט ונעמד מאחורי אחיו. "אדם. אני פשוט לא מאמין!" בן היה נסער. "דווקא אתה? בחיים לא האמנתי שאתה יכול לכעוס או להרים את הקול, אני המום…"
אדם נע מעט על מקומו, נושך את השפתיים. "אני רוצה לומר לך משהו. אפשר?!" שאל בן ואילו אדם הנהן בראשו.
"אני יודע מה קורה לך פתאום בבית", אמר בן בטון שקט, "בחוץ אתה כל כך נחמד וטוב, זה מתיש. אז בבית… אני יודע שכולם חושבים שאדם נמדד באופן שהוא מתנהג עם חברים שלו, עם הסביבה שלו, אבל זה לא נכון", בן הניח את ידו האחת על אדם, ואת השנייה על דן, "הדבר הנכון הוא שאדם נמדד דווקא בתוך הבית שלו, מול האחים והמשפחה שלו, מול האנשים הקרובים ביותר שלו, דווקא שם המבחן!"
"דן, אני ממש מתנצל!" נשמע קולו של אדם. "אתה צודק, אני חייב לשנות את הגישה שלי!" דמעות זלגו מעיניו של דן והוא חיבק את אחיו. "סליחה שתיאמתי את זה ביחד עם בן, אבל רציתי שתשמע את זה ממנו. לפעמים כשמציבים לך מראה, שבה אתה רואה את עצמך הכול נראה אחרת. תודה שלקחת את זה לתשומת ליבך!"
להיות אדם נחמד ונעים בחוץ עוד לא הופך אותך לאדם טוב. המבחן האמיתי למידות טובות באמת הם צורת ההתנהגות של האדם בתוך הבית פנימה, שם נמצאת הזירה האמיתית שדורשת המון סבלנות מאמץ, ובעיקר התמדה. ומי שרוצה להיות אדם טוב שיתחיל מתוך ביתו.
