ישראל, אחד המתנדבים ב'מהפכה של שמחה', מספר:
נכנסתי לבית החולים קצת עייף קצת תשוש. באתי לשמח אנשים חולים מאוד, אבל הרגשתי שאני ממש לא במיטבי.
הילדה שיגעה אותנו בלילה. כאבי בטן, הקאות… מחלת ילדים. לא ממש ישנתי.
וגם העבודה, המשכנתא, הארנונה, הרטיבות במטבח, השכן שקודח כבר שבועיים ועוד עשרות מטלות שמחכות לי בבית…
"מה אני עושה פה בכלל?!" שאלתי את עצמי. לא היה לי כוח לכלום, באתי מתוך הרגל, רק כי התחייבתי.
ובכל זאת, לבשתי את הפרצוף הכי שמח שלי, ונכנסתי למחלקה הכי קשה בבית החולים, המחלקה שהרבה מאוד אנשים לא יוצאים ממנה בחיים.
ואני עם הגיטרה, מנגן ושר, חצי אוטומט, "מי האיש החפץ חיים… כל העולם כולו גשר צר מאוד… מי שמאמין לא מפחד…"
ופתאום הבנתי שיש כאן אנשים שלא בטוח שיהיו גם מחר, וכל אחד מאלו ששוכבים על הסדינים הנקיים ומטופלים בידיים רחמניות – היה מוכן לשלם הרבה מאוד כדי להתחלף איתי, עם הצרות שלי.
אף אחד לא שם לב, אבל דמעה סוררת בצבצה לי בקצה העין.
עכשיו הבנתי היטב למה באתי.
