הרבה זמן חיכו יהודה עמיחי ורפאל לחופשה שלהם. הם עבדו ביחד בעיריית גבעת שמואל וחיכו להזדמנות בכדי שיוכלו לנפוש קצת ולהירגע משגרת ימי העבודה הלחוצים שלהם.
לאחר בירורים חוזרים ונשנים שבהם חיפש יהודה כל מיני דילים של בתי מלון במחירים נוחים, הוא הציע לחבריו שילכו לבית מלון יוקרתי באשקלון.
"תקשיבו" אמר להם: "שמעתי שיש להם עכשיו מבצע בסוף שבוע והמחירים שם ממש זולים. בואו נלך על זה!".
"לא כדאי להמתין עוד קצת, כי אולי ניפול על דיל טוב יותר?" הציע עמיחי שאחיו הגדול עבד בתור סוכן טיולים.
"עזוב אותך" ענה לו יהודה: "תמיד יהיו דילים יותר טובים ויותר טובים. אם לא נסגור הרגע לא תהיה לנו חופשה והלך עלינו. חבל שנפספס!". וכך היה: שאר החברים של יהודה שמעו בקולו והחליטו כולם לנסוע במכוניתו של יהודה וללכת לעשות את סוף השבוע במלון.
"אני אוהב להוציא מהחופשה שלי מאה אחוז!" הבהיר להם יהודה: "אני רוצה לקבל כל מה שמגיע לי ושילמתי עבורו ואפילו מעבר לזה. המלון הזה שאנחנו הולכים אליו נחשב מלון נהדר! יש להם שירות מצוין וארוחות עשירות וטובות. אל תאכלו כלום! בוא נגיע לשם רעבים. חבל על כל גרגיר שנפסיד ומגיע לנו לפי התשלום!".
איך שהחברים הגיעו לבית המלון חיכה להם עובד בית המלון בכניסה. עמיחי שאל את יהודה:
"תגיד, אנחנו אמורים להשאיר לו טיפ?"
אבל יהודה ביטל את דבריו ואמר לו: "נראה לך? זה עובד! זה התפקיד שלו. לשרת אותנו! שום טיפ ושום נעליים!" וכך יהודה העמיס על העובד עוד ועוד תיקים ואמר לו חצי בצחוק חצי בזלזול: "יאללה חביבי, יאללה, יש לנו עוד יום מלא כאן!".
כשהגיעו לחדר חיכו להם כמלון של חמישה כוכבים, חלוקים ומגבות ענקיות וכל החברים לקחו את הציוד וירדו לספא ומשם לג'קוזי וכולם היו מרוצים עד הגג.
בחדר האוכל הם גילו שמחכות להם מנות שונות של אוכל משובח ורב גוני ביותר בצורה של בופה: אכול כפי יכולתך.
היו שם ערימות של גבינות קשות ויקרות ומיליון סוגים של דגים משובחים וסלטים ופשטידות ולחמים טובים וכל מה שהם רק יכלו לדמיין.
מעבר לכך עמד לרשותם צבא של מלצרים, כל מלצר על שולחן והם יכלו לקרוא למלצר ולבקש ממנו שיביא עוד שתייה ועוד יין ויפנה להם את הצלחות.
יהודה העמיס גבינות ואחר כך העמיס דגים והעמיס פשטידות והעמיס עוד ועוד דברים. כשהעיר לו חברו רפאל ואמר לו: "אחי, בשביל מה אתה צריך את כל האוכל הזה, אתה לא יכול לאכול גם שמינית ממנו?" אמר לו יהודה:
"אז מה? שילמנו! ואני אקח כל מה שאני רוצה. חוץ מזה יש כאן מלצרים שזה התפקיד שלהם. לפנות לי את הצלחות. בשביל זה אני משלם להם. וכמו שאני עושה את העבודה שלי ולא מבקש מאף אחד לשלם לי בתמורה, ככה הם עושים את העבודה שלהם!" ואיך שהוא סיים את התשובה, המשיך יהודה לבלוס ולבלוע ולאכול עד שלפתע שם לב שהמלצר של השולחן שלהם לא נמצא ליד השולחן. הוא ניגש למנהל המשמרת והתלונן שהמלצר שלהם לא נמצא כאן ושהוא רוצה שבמיידי הם יישלחו לכאן מלצר אחר! מנהל המשמרת השיב לו שהוא צודק ואין שום בעיה ובתוך כמה רגעים הם יישלחו מלצר אחר. ואז הגיע מלצר אחר ויהודה בקושי ראה אותו כי הוא היה עסוק בללעוס עוד חתיכה של דג משובח אלא שברגע שהעיניים שלו נתקלו במלצר הוא הרגיש שהוא כמעט נחנק…
זה היה לא אחר מאשר אבא שלו! אבא שלו היקר שעמד מולו נבוך כולו עם מדים של מלצר.
יהודה שאל אותו: "אבא? מה אתה עושה כאן? איך הגעת לכאן?". ואז הוא קם ולקח את אבא שלו הצידה. אביו של יהודה הסביר לו שעקב חובות כבדים שהוא שמר עליהם בשקט ולא רצה לשתף בהם את יהודה הוא נאלץ לחפש לעצמו עבודה ומאחר שהוא גר באשקלון הוא חיפש משהו בתחום המלונאות ושבגילו זוהי הייתה העבודה היחידה שהוא יכל להרשות לעצמו ללכת אליה. "נו אבא, ואיך הולך לך כאן?" אמר יהודה עם דמעות בעיניים. רק המחשבה של אורחים כמוהו שמתזזים אותו כמו שהוא תיזז את שאר המלצרים גרמה לו להקיא.
הוא ידע שאביו טיפוס קשוח שלא ירבה להתלונן, אבל בכל זאת אביו אמר לו: "האמת שקשה לי מאוד. יש כאן חבר'ה צעירים בגיל שלך שיכולים להיות הילדים שלי שלא מפסיקים להטריד אותי. לקרוא לי שוב ושוב, לדבר אליי בגסות כאילו הייתי המשרת שלהם. וכמובן שאף אחד מהם לא משאיר לי טיפ בחיים".
כעת יהודה לא היה יכול להתאפק ודמעות החלו להיקוות בעניו. הוא חיבק את אביו ואמר לו:
"אבא! למה לא אמרת לי?" בתוך רגע התעשת יהודה וחזר בריצה לחדר האוכל שם חיפש את המלצר שהתעלל בו כשביקש ממנו לפנות את הצלחות שוב ושוב, הוא ביקש ממנו סליחה ונתן לו טיפ שמן במיוחד. לאחר מכן חיפש יהודה את המלצר מהבוקר וגם ממנו ביקש סליחה. לאחר מכן נתן גם לו טיפ שמן. כשפגש את חבריו שלא הבינו את פשר התנהגותו אמר להם: "התנהגתי כמו טיפש… חשבתי שאני יכול לנצל את המלצרים הללו רק בגלל ששילמתי על החופשה הזאת וחשבתי שזה מגיע לי. במקום לראות בהם קודם כל בני אדם, ראיתי בהם רק נותני שירות. עד שפגשתי את אבי שגם הוא ממלצר כאן וברגע אחד הבנתי הכול: בן אדם, לא משנה האם הוא מלצר או מנהל – הוא קודם כל בן אדם וככה אנחנו גם צריכים להתייחס אליו, בכל מצב ובכל מקרה…
כולנו אוהבים לצאת לרגע מעצמנו בעיקר בחופשות ששילמנו עליהם כסף ולדעת שאנחנו מקבלים את השירות הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקבל בתמורה לכסף שלנו. אבל לפעמים, אנחנו יכולים לשכוח מאין באנו ולאן אנחנו הולכים ובעיקר את צלם האלוקים שנמצא בנו, ולא לשים לב שגם נותני השירות שלנו נבראו בצלם אלוקים. כדאי לנו לזכור שבני אדם הם יישארו תמיד בני אדם, גם בחופשות או בכל סיטואציה אחרת…
