גמל צעיר שואל את אמו הנאקה: "אימא, למה יש לנו דבשת?"
והאם משיבה: "אנחנו גמלים, נועדנו לצעוד במדבר ימים ארוכים בלי מים".
והוא ממשיך ושואל: "למה יש לנו רגליים ארוכות כל כך וכפות רגליים עגולות?"
האם מתנפחת בגאווה ומסבירה: "זה בדיוק מה שמקנה לנו את היכולת לצעוד במדבר, מהר יותר מכל החיות האחרות".
"ולמה ריסי העיניים שלנו ארוכים כל כך? זה ממש מעצבן!"
והנאקה משיבה בסבלנות: "כי במדבר יש סופות חול חזקות, הריסים הארוכים מונעים מהחול להיכנס לנו לעיניים".
ואז שואל הגמל הצעיר את שאלתו האחרונה: "אז את יכולה לומר לי בבקשה, מה לכל הרוחות, אנחנו עושים כאן בגן החיות?!"
*
בכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל אדיר. יש בנו כוחות יכולות וכישרונות נדירים ומיוחדים. אבל מה שמבדל אותנו מכל בעלי החיים הוא קיומה של הנשמה בתוך גופנו.
הנשמה שלנו היא חלק א-לוה ממעל, וזה אומר שהיא חלק מהאור העליון – "אור אין סוף", שזה אומר שהוא בלתי מוגבל, ואי אפשר להכניס אותו בתוך התבניות שאנחנו מכירים.
הגוף שלנו מוגבל ותבניתי. יש גבול ליכולות שלו, והוא פועל על פי חוקים ברורים, אפשר אולי למתוח את הכוחות האלו באמצעות תרגילים שונים, אך בסוף יש תמיד גבול. ואילו לנשמה שלנו אין באמת גבול. אין משהו שהיא לא יכולה להשיג, אם רק נאפשר לה את זה ולא נגביל אותה במגבלות הגופניות שלנו.
אם אדם משקיע את כל הכוחות והאנרגיות שלו רק בגוף שלו, יש בזה הרבה מן ההחמצה. זה כמו לקחת מחשב משוכלל ולהפוך אותו לקרש חיתוך… כמו לקחת יהלום נדיר ולשחק איתו גולות. כמו לקחת מטוס ולהשתמש בו כמחסן.
*
הפרשה מספרת על חטא עגל הזהב. בני ישראל לא ראו את משה רבנו מאז שעלה להר, כבר חלפו ארבעים יום, והם הרגישו אבודים. האור הגדול שהאיר להם במעמד הר סיני נסתר מהם.
החיסרון הזה הביא אותם ליצור את עגל הזהב. הם מבקשים להחליף את החוויה הרוחנית הגדולה שהייתה מופשטת ובלתי נתפסת, במשהו חומרי ונוצץ שאפשר גם למשש.
*
התורה מספרת כי העם רוקד סביב העגל וקורא: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
זה מאוד מוזר שאנשים שיצאו ממצרים באותות ומופתים ושמעו וראו את הקולות של מעמד הר סיני, לא זוכרים מי הוציא אותם ממצרים.
אבל הרעיון הפנימי יותר של "עגל הזהב" הוא – שאת החירות הרוחנית הגדולה שהם חוו, חירות שהיא גדולה הרבה יותר ממילים ומצורות שונות, הם ביקשו להכניס בתוך 'תבנית' ולתת לה גבולות ארציים הגיוניים. כמו שנאמר בספר תהילים: "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב".
*
על הטעות הזו אסור לנו לחזור. חלילה לנו לשכוח את המהות הפנימית הגדולה שלנו ולהתפתות לחיצוניות מוגבלת, שטחית ונוצצת. לא כל הנוצץ זהב, ולא כל מה שנראה זהב, באמת נוצץ.
כל אדם צריך לשאול את עצמו בסופו של דבר: האם אני רוצה לחיות בגן החיות או בגן החיים?
