שלמה העסיק תלמידים בהתנדבות באחת מהשכונות הרחוקות של העיר. "אנחנו חייבים עד שבע בערב לחזור הביתה!" אמרו התלמידים והסבירו שבשעה שבע יוצא האוטובוס האחרון מהשכונה המרוחקת לכיוון מרכז העיר. אבל כשהתברר שיש צורך להישאר שעה נוספת, פנה שלמה לתלמידים ואמר: "תישארו, אני מבטיח לכם שאני אתן לכם כסף למונית הביתה!". התלמידים ערכו בירור קצר והתברר שמונית מהשכונה למרכז העיר עולה מאה שקל. שלמה נתן להם את הכסף, אבל כשעצרו מונית אמר להם הנהג: "אני לא מעלה את ארבעתכם, אני מפחד מהקורונה!" והתלמידים טענו: "אבל מותר לך להסיע ארבעה אנשים!" בעל המונית התנגד בתוקף והעלה רק שניים מהתלמידים. בלית ברירה וכשהבחינו שאין מוניות אחרות באזור, עלו שניים מהם על המונית, ולאחר חצי שעה עלו שני התלמידים הנוספים על מונית אחרת ושילמו מאה שקל מכיסם. למחרת הם ניגשו לשלמה ותבעו ממנו את הכסף. אבל שלמה טען: "אני שילמתי את הכסף, זאת בעיה שלכם שהמונית לא הסכימה לקחת אתכם, למה אני צריך לשלם עבור מונית נוספת?!" ואילו הם טענו: "אתה התחייבת להחזיר אותנו הביתה, אתה צריך לשאת בכל העלויות!" מה דעתכם? האם שלמה צריך לשלם?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רכ"ה סעיף ג' בדין: 'אומדים דעת האדם'. סימן של"ב סעיף ד' בדברי הרמ"א בדין 'קציצות שכר'.
תשובה לשאלה "שמן מטפטף" (שאלה מס' 670)
תקציר השאלה השבועית: הראל קנה לחנוכה כוסיות זכוכית גדולות שבהן הפתילות יוכלו לדלוק במשך שעות ארוכות. אחרי ההדלקה יצא הראל מביתו למסיבת חנוכה, וכשחזר הביתה נדהם לגלות שהנרות כבו. למחרת נפתרה התעלומה, אורי השכן מלמטה עלה אליו כשבידו ערימת חולצות לבנות מוכתמות בשמן וטען שנרות החנוכה הכתימו לו את החולצות הלבנות ודרש ממנו לשלם עליהן. הראל גילה שהכוסיות היו סדוקות ופנה אל המוכר לדרוש ממנו תשלום על השמן, אלא שהמוכר סירב בטענה שהיה עליו לבדוק בחנות לפני שהוא קנה אותן. האם המוכר צריך לשלם על השמן שנזל? ומי צריך לשלם לאורי על החולצות?
תשובה בקצרה: הראל פטור מתשלום לאורי על החולצות והוא הדין לגבי המוכר בחנות.
תשובה בהרחבה: מצאנו בהלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן תט"ז סעיף א') שכותל ואילן שנפלו והזיקו, אם מלכתחילה היו רעועים והבעלים לא טיפלו באחזקה שלהם כמו שצריך, הם חייבים בנזקים כדין 'בור', ואפילו שהכותל והאילן הזיקו בדרך נפילתם מה שמוגדר בהלכה כ'הולכים ומזיקים' שדומים יותר לדין 'אש' מאשר דין 'בור'. אבל בספר 'מאירת עיניים' ביאר שמכיוון שהכותל והאילן נפלו מעצמם, הם נחשבים כ'בור' ולא כ'אש' שמתפשטת על ידי הרוח. כמו במקרה שלנו שהשמן טפטף מעצמו ומוגדר כ'בור', ולהלכה נפסק ש'בור' פטור על נזקי כלים, במיוחד שכאן מדובר שזה היה באונס והראל אפילו לא ידע שכוסיות השמן סדוקות.
מה לגבי המוכר?
אם המוכר ידע שהכוסיות שבורות, יש מקום לחייב אותו בתשלום הנזק מדין 'גרמי' כמו שמצאנו בכמה מקומות שאדם שאומר שלא יקרה נזק, או שכך מובן מדבריו – וקרה לבסוף נזק, חייב לשלם. אבל כאן זה יותר דומה למקרה אחר המובא ב'שולחן ערוך' לגבי אדם שמכר לחברו זירעוני גינה והוא זרע אותם ולא צמחו, כי הייתה טעות ואלו היו זרעי מאכל. נפסק להלכה שהמוכר פטור מתשלום ההוצאות והנזקים העקיפים כיוון שזה היה ב'שוגג' והוא לא ידע שאלו זירעוני מאכל. וגם במקרה שלנו, אם המוכר לא ידע שהכוסיות סדוקות הוא פטור מתשלום הנזק, שהרי הוא לא התכוון להזיק.
