ביום שבו המלך פרדיננד הרביעי הפך לאב, לא היה מאושר ממנו. במיוחד לאור העובדה שלאחר שנים רבות שבהן לא היו לו ילדים, נולד לו זוג תאומים. הוא כביכול קיבל פיצוי על שנות ההמתנה הארוכות. ביום שנולדו ילדיו, חזר ברגע אחד הברק לעיניו.
זאת לא הייתה הממלכה שעליה היה מופקד כמלך, אלא המקום שלתוכו הוא הולך לגדל את ילדיו ולהעביר אליהם את שרביט המלוכה. הוא התמסר לפיתוח הממלכה בכל הכוח והשקיע בה רבות, ובשנים הראשונות הייתה תנופת פיתוח אדירה שהתבטאה בכל התחומים, לשמחת האזרחים שהרגישו כיצד הממלכה משקיעה בהם מכל כיוון אפשרי.
התאומים הקטנים גדלו במהירות, והשנים חלפו מהר עד שהם הפכו לנערים. למרות היותם תאומים כמעט זהים, הם היו שונים בתכלית. לודוויג אהב את מעשי הקונדס והתעלולים. הוא הרבה להוציא את אביו המלך מדעתו, ומוריו רטנו ללא הפסקה על התנהגותו החצופה. כשהצליח לעורר את זעמו של אביו המלך ולגרום לו לצעוק עליו עד לאובדן עשתונות, היה מאזין לצעקות כשחיוך מרחף על פניו. לאחר מכן, כשהלך לחדרו, הוא היה אומר לאחיו, חואן: "אתה רואה? אבא שונא אותנו, הוא לא אוהב אותנו. הוא אוהב רק את עצמו…" אבל חואן לא היה מתרשם מהדברים, הוא היה ההפך הגמור מלודוויג הקונדס וחובב התעלולים. הוא הצטיין בלימודיו, היה ישר כסרגל והתנהגותו הייתה למופת. "אי אפשר להסתיר את האמת, בסוף היא תצוף ותעלה מעל פני השטח…" היה אומר חואן בכל הזדמנות לאחיו, כאשר היה מבקש ממנו להסתיר מהוריהם את התעלולים שביצע בכל רחבי הארמון.
בכל שנה בחופשות הקיץ, כאשר הייתה יוצאת המשפחה המלכותית למסעות הציד הארוכים, היה ההבדל ביניהם מגלה את עצמו מחדש: לודוויג היה בונה מלכודות מתוחכמות, מנסה ללכוד בהן את חיות היער. ואילו חואן היה ממתין בסבלנות, עד שיוכל לקלוע חץ בקשת באופן ישיר ולפגוע בחיה שניצבה מולו. בכל פעם היה מנצח מישהו אחר, והוויכוח על הניצחונות במסעות הציד כבר הפך למסורת ארוכת שנים.
באחד ממסעות הציד שבהם הם יצאו כבכל שנה, האירה להם הדרך פנים והם הצליחו הרבה יותר משנים קודמות. אבל לקראת היום החמישי למסע חש לודוויג מועקה בליבו.
"מה קרה, אחי?" חואן עצר ממלאכתו והיטה כלפי מטה את הקשת הדרוכה שבידיו. "אני חושש להפסיד השנה בתחרות…" הודה לודוויג בשקט. "אני מבין אחי, אבל מה אוכל לעשות?" אמר חואן. "תן לי בבקשה לקחת חלק מהשלל שלך…" התחנן לודוויג. "מה שלא יהיה, אני מבטיח שנחלק בינינו את הפרס!"
לזאת לא יכול היה חואן להסכים. "אני לא אשקר לאבא לעולם!"
היומיים הבאים חלפו בטינה סמויה בין האחים. הם לא היו מסוגלים להמשיך. בלילה היו מדליקים מדורות נפרדות, וכל אחד מהם היה יושב לבדו עם המשרתים שלו.
"גם אותי הוא לא אהב מעולם…" נאנח לודוויג מול האש. "נותרתי בודד בעולם. אף אחד לא מאמין בי עוד!" ואילו במדורה השנייה שהייתה במרחק מה מלודוויג, בהה חואן בתסכול באש המרצדת. "אני לא יכול לשקר לאבא. אני בעצם לא יכול לשקר בכלל, אז מה אעשה?" שאל חואן את עצמו.
בלילה האחרון לא יכול היה חואן לסבול עוד את השקט. "לודוויג?" הוא ניגש אל המדורה השנייה. "כן!" הייתה התשובה וכל הכעס שבעולם התקפל אל תוך המילה הבודדת. "אני עצוב!" לחש חואן בכאב, "מגיע לך!" זעף לודוויג. "איך אתה לא עצוב?" תהה חואן.
"כי אני כועס!" לודוויג התרומם. "אני שונא אותך, אתה לא מוכן לרגע אחד לחשוב על האפשרות לעזור לי." שתיקתו של חואן התארכה. "אבל אני לא שונא אותך!" אמר לבסוף. "גם אחרי אבא? כשאני אהיה המלך ואתה תישאר רק נסיך כל חייך?" תהה לודוויג בלעג מושחז. "גם אז תישאר שמח וחביב כמו עכשיו?"
"אני לא רוצה להיות מלך!" משך חואן בכתפיו. "תראה כמה קשה אבא עובד, כמה הוא דואג ומפחד כל היום. כבר ראיתי את המלוכה, והיא איננה קוסמת לי בכלל!" רגע ארוך חכך לודוויג בדעתו. "אתה שקרן!" פסק לבסוף. "אני אוכיח לך שלא!" חייך חואן, ולזה כבר לא הייתה ללודוויג תשובה.
לארמון הם חזרו כידידים דוהרים ביחד. המלך פרדיננד קיבל אותם בסקרנות והתעניין לשמוע כיצד עבר עליהם מסע הציד. "לא רבתם בכלל?"
"גם אם כן…" משך לודוויג בכתפו, "הסתדרנו". אבל המלך פרדיננד חייך. "טוב, אז השנה אין מנצח בתחרות הציד שלכם, כי מספר החיות שניצודו היה זהה, ולכן את הפרס – נזר נסיכות נהדר – תקבלו שניכם!" לודוויג הביט בחואן בחשדנות. "אתה ארגנת את זה, נכון? אתה לא הסכמת להעביר לי כלום, כי ידעת שאני לא אנצח בלעדיך." חואן שתק, תולה את מבטו באביו. האב הביט בהם במבט שואל.
בבת אחת הם דיברו. פורקים את התסכול, הכאב, החשדנות. משחררים קיטור שנצבר בימים ארוכים ביערות." אם שבוע ציד שבר אותנו ככה, מה תעשה לנו המלוכה?" תהה חואן לבסוף. "למה אנחנו צריכים את זה בכלל?"
"מריבות יהיו תמיד", לחש פרדיננד. "אתם שונים, ושונים תהיו לנצח. גם אם הייתם בני איכרים – הייתם מתקשים להסתדר זה עם זה. אבל ההבדל גדול במקרה שלכם, מכיוון שכאשר האיכר ישלים עם חברו, הוא ירוויח מכך ארגז פירות או סלסילת בשר", אמר המלך פרדיננד. "אך אתם? אם רק תשכילו לשמור על היותכם בני אדם – תזכו לשלוט בממלכה כולה!"
"תצווה" פירושו להיות בצוותא, ביחד. כאשר הקב"ה ביקש שנבנה עבורו משכן, הייתה זו בקשה להיות יחד איתנו, בתוכנו. לכן בעת תרומת המשכן היו כל עם ישראל שותפים, מתוך אהבת ישראל וסיוע הדדי. מכיוון שרק ממקום שבו כולם תורמים את חלקם – ניתן באמת לבנות משכן לבורא עולם ולקבל את שכינתו בתוכנו.
