רוסו הביט מהורהר בפתיתי השלג הצחורים הנושרים מבעד לחלון ומכסים את האדמה הקפואה. כבר חודש שהוא כאן, בתא המעצר הזמני, ממתין למשפטו שייערך בעוד כמה שבועות. אבל רק המחשבה על המשפט העבירה בו רעד. "צפויות לי שנים רבות בכלא כשיגלו את הכול!" הרהר במרירות. עד לפני כמה חודשים היה רוסו העוזר הרשמי של האציל פרנץ. האציל היה טוב לב ואולי גם קצת תמים. האציל סמך על רוסו לחלוטין ונתן בידו סמכויות נרחבות אף בענייני כספים. רוסו נזכר כיצד בתחילה הוא היה יורד למרתף היין ולוגם כמה כוסות של יי"ש חריף בלי ידיעת אדונו. בהמשך הוא גם היה משלשל לכיסו שטרות ומטבעות מפה ומשם. האציל פרנץ בטח בו, ורוסו ניצל זאת כהוגן. אלא שבאחד הימים הוא נתפס. אומנם הוא הכחיש כל קשר וטען שהכול עלילה שפלה. ומאז הוא כאן – בתא המעצר הזמני, ממתין למשפטו. "נראה שאקבל לפחות שבע שנים על מרמה והעלמת כספים", נאנח.
מחוץ לחלון התא הבחין רוסו בילדה כבת שש ולצידה ילד קטן שנראה כבן ארבע. הוא נזכר שכבר כמה ימים מגיעים לכאן הילדים משעות הצהריים, ממתינים זמן מה ואחר כך מתרחקים במעלה השביל בליווי מבוגר נמוך קומה. 'נראה לי שזה הסוהר', הרהר רוסו. 'נראה שהוא אבא שלהם שמחזיר אותם הביתה בסוף המשמרת'. בחוץ ירדו פתיתי שלג ורוח קרה נשבה, הילדים עמדו ללא מעילים, משפשפים את ידיהם זו בזו. 'איך לא קר להם?' תמה רוסו. הפשפש בתא שלו זז, וראשו של הסוהר הציץ פנימה: "חסר לך משהו?" שאל קצרות.
"לא!" ענה רוסו בלי נוע. לפתע הוא הסתובב רוסו לסוהר ושאל: "תגיד, הילדים שם בחוץ… הם שלך?"
"בהחלט", חייך הסוהר. "הם מחכים לי לאחר בית הספר עד שאסיים את המשמרת". ורוסו המשיך לשאול: "ולא קר להם ככה, בלי מעילים?" הסוהר חייך בפשטות והשיב: "אתה יודע, המשכורת שלי לא גבוהה, ואנחנו חוסכים יום יום פרוטה ועוד פרוטה, כבר כמה חודשים שאני חוסך עבור המעילים, ומחר אני מתכנן לקנות אותם. הילדים כבר ממש מחכים להם!" הסוהר יצא והותיר את רוסו למחשבותיו.
למחרת בצהרים הביט רוסו בחלון. הוא הבחין בילד ובילדה שעמדו תחת פנס הרחוב, לבושים במעילי פרווה חמים. "מגיע להם, ילדים חמודים", אמר רוסו לעצמו. אומנם השלג נערם, אך הילדים היו נראים נרגשים. רוסו נשכב על הדרגש בתא, ולפתע נשמעו מבחוץ קולות רעש ובכי. הוא מיהר לחלון ונדהם מן המחזה: חבורת נערי רחוב פשטה בכוח את מעיל הפרווה מן הילד בן הארבע. הילד בכה והנערים תפסו את המעיל וברחו. הילד בכה בכי מר, מתייפח כולו. "אבל אסור לקחת בלי רשות!" צעק הקטן בבכי. "אפילו אבא אמר שאסור!" אחותו ניגשה אליו וניסתה כנראה לנחם אותו. "מנוולים", סינן רוסו לעצמו וקפץ את אגרופו בזעם.
מחשבות מבלבלות עלו בו – הצער על הילד שגזלו ממנו את המעיל שכל כך ציפה לו, אך גם מחשבות על האציל פרנץ טוב הלב, שכל כך בטח בו והאמין בו. רגשות לא מוכרים עלו בקרבו, והוא המשיך לעמוד בחלון ולצפות במתרחש.
כשהסתיימה המשמרת ניגש הסוהר לילדיו, ורוסו ראה כיצד הילד מספר בהתרגשות ובבכי לאביו את אשר קרה. האב הרים את בנו וחיבק אותו, והשלושה התרחקו במעלה השביל. רוסו חש צביטה בלב ואפילו קנאה באב התם והישר הזה, שאומנם אין לו הרבה, אבל הוא ידע כיצד לנחם את הילדים שלו. רוסו היה מבולבל. הסוהר הפשוט הזה הקסים אותו.
בלילה התהפך רוסו על משכבו. מראה הילדים החוטפים את המעיל מן הילד הקטן עלה בדמיונו שוב ושוב. צעקות הילד: "אבל אסור לקחת בלי רשות!" התגלגלו על פני השלג והדהדו מן ההרים. העוול זעק וסדק את ליבו של רוסו.
בבוקר, כשפתח הסוהר את הפשפש, ניגש אליו רוסו בעיניים טרוטות מחוסר שינה: "ראיתי אתמול את המעיל שנחטף לילד…" אמר. "אין מה לעשות", ענה הסוהר, "ממשיכים קדימה… נתחיל לחסוך מחדש, תודה שאתה מתעניין!" אמר הסוהר בחיוך. לפתע, בהחלטה נמרצת, פשט רוסו את מעילו ופנה אל הסוהר: "בבקשה קח את המעיל, תמכור אותו ובכסף תוכל לקנות מעיל חדש לילד!"
"חס וחלילה!" הזדעק הסוהר. "יהיה לך קר מאוד בתא!" אבל רוסו התחנן: "בבקשה… קח אותו". הסוהר נטל את המעיל בהתרגשות. "כל הכבוד לך!" לחש בעיניים בורקות. "אתה אדם טוב, אשתדל לעזור לך ככל שאוכל!" אמר ועיניו נצצו.
השבועות הבאים עברו על רוסו בציפייה דרוכה למשפט. הוא התהלך בתאו מצד לצד, משפשף את גופו הקר. מחשבות חרטה על מעשיו ובגידתו הציפו אותו. תום ליבו של הסוהר וילדיו פתחו חלון של אור לחייו.
מלווה בשוטרים ירד רוסו מן הכרכרה בחצר בית המשפט המרכזי. לא הרחק ממנו נעצרה כרכרה נוספת וממנה ירד האציל פרנץ. רוסו השפיל מבט, אלא שלהפתעתו הניחו לו השוטרים. מתוך דחף פנימי רץ רוסו לכיוון האציל וברגע שהתקרב אליו קרא: "אדוני! סלח לי, אני מבקש ממך לתת לי להתחיל דרך חדשה!" אמר ודמעות התגלגלו מעיניו. פרנץ אחז בו וכרך את זרועו סביב רוסו. "נראה כי נוכל ליישב את העניינים אחרת, בלי משפט – מה אתה אומר?" שאל בחיוך. "כן, אפשר גם אחרת!" ענה רוסו וניגב מפניו פתיתי שלג לבנים וטהורים. 
יום הכיפורים הוא הזמן לנקות את הנפש מהרגלים ומעשים רעים. גם אם נפלנו במהלך השנה, בכוונה או בטעות, כעת הזמן לשוב ולהתנקות ולצאת לדרך חדשה, טהורה יותר, ישרה יותר. דרך שתואמת לטוב שקיים בתוכנו ומתאימה לנו באמת ובתמים.
