חכמתו של המלך שלמה התפרסמה בכל העמים, ואגדות רבות נקשרו בשמו. אחת מהן היא אגדת הדוכיפת.
באחד ממסעותיו הרבים של המלך שלמה על גבו של הנשר הגדול, חש פתאום המלך כי כנפיו של מלך העופות אינן כתמול שלשום. הן אינן פועלות כרגיל, והנשר אינו מצליח להתרומם לגבהים כמו בכל יום. הם ריחפו שעה קלה מעל לעיר הבירה והמלך ביקש לנחות, אך בדיוק אז אפסו כוחותיו של הנשר. כנפיו נסגרו, ושניהם, המלך והנשר, החלו לצנוח מטה.
עוד רגע קט והמלך היה מוצא את עצמו מוטל על האדמה חסר רוח חיים. אך במקרה עבר שם הדוכיפת הזקן, מלכם של כל הדוכיפתים. היא ראה את המלך הנופל ומיהר לצווח בקולו המיוחד ולהזעיק את כל בני ממלכתו.
התאספו כולם, הצטופפו זה בצד זה ויצרו כמין שטיח מרופד באוויר מתחת לנשר. המלך שלמה צנח על גבם, וביחד הובילו אותו חזרה לארמון המלוכה.
"איך אוכל לגמול לכם?" שאל המלך כשנרגע מהבהלה שתקפה אותו ברגעי הנפילה. "בקשו כל משאלה ואמלא אותה!"
"חכמה אנחנו רוצים!" אמר זקן הדוכיפתים, וזקני העדה מיהרו להסכים איתו.
אבל אז נשמע מקצה האולם קולו הצפצפני של דוכיפת צעיר:
"נוצות זהב! תן לנו לראשינו כתר מזהב טהור!"
"כן! כן! נוצות זהב! זהב טהור!" הריעו פתאום קולות הצעירים באולם. בקשתו הראשונה של הזקן נעלמה ברעש המון הצעירים שביקשו נוצות מזהב.
"לו יהי כבקשתכם!" אמר המלך שלמה והסה את הצעירים המתלהבים, "אבל בבקשה, לכו וחזרו לבתיכם, התייעצו ביניכם ובדקו היטב האם זה באמת מה שאתם רוצים. אני אכבד כל החלטה שלכם. חזרו מחר!"
הוויכוחים במחנה היו לוהטים, קולותיהם של הזקנים והצעירים טיפסו עד לב השמים. אלה ביקשו חכמה, ואלו רצו את היופי. המריבה יכלה להימשך עוד שעות ארוכות, אך המלך הזקן הסה את הנוכחים ודרש הצבעה מסודרת.
היופי זכה ברוב מוחץ. מחר ילך הזקן אל המלך שלמה ויבקש את נוצות הזהב לכולם.
"אתה בטוח?" שאל המלך. "בטוח, כבודו!" הכריז הדוכיפת הזקן. "לא תתחרטו?" בירר שוב המלך. "לא נתחרט!" הצהיר הדוכיפת. "יהי כדבריך!" הכריז המלך, "ממחר תזכו כולכם בעטרות זהב לראשיכם. אבל דעו לכם שעשיתם בחירה טיפשית. בבוא היום, כשתרצו להתחרט, שובו אליי, ואני אעזור לכם!"
"הידד! הידד!" צהלו כל הדוכיפתים כשהתעוררו בבוקר וראו את המחנה זוהר בזהב. ציצת הראש של כל הדוכיפתים הייתה עשויה מזהב טהור בוהק ומבריק. לא היה קץ לאושרם. הם עפו אל הנחלים, האגמים והשלוליות ונהנו להתבונן בצללית המלכותית שהשתקפה מן המים. קרני השמש זהרו על נוצות הזהב. הם היו יפים. הם היו מאושרים.
ואז הגיעו הציידים.
כיפות ראשיהם הזוהרות של הדוכיפתים משכו את תשומת ליבם. התברר להם לפתע שאפשר להשיג זהב בלי לחפור, אפשר להתעשר מבלי להתאמץ, רק לצוד ולתפוש.
הם יצאו בהמוניהם, מצוידים בחיצים ובקשתות, במלכודות וברשתות, והחלו לצוד את הדוכיפתים.
המוני דוכיפתים מתו, אחרים נפצעו קשה, הטובים שבדוכיפתים נפלו בשבי, ובמחנה הדוכיפת שררה מבוכה. הבחירה שעשו התבררה כטעות גורלית. המלך שלמה צדק, הם עשו בחירה טיפשית.
"תציל אותנו!" התחנן הדוכיפת הזקן בפני המלך שלמה כשהוא פצוע ומדמם. חץ של צייד לא מיומן פגע בכנפו והפך אותו לנכה לכל חייו. "בחרנו ביופי, התגאינו בו, התרברבנו, ועכשיו אנחנו מתים. תעזור לנו!"
"לו יהיה כדבריכם", אמר המלך, "מחר תחזרו להיות כשהייתם. הזהב שעל ראשיכם יחזור להיות נוצות רגילות. אני זוכר לכם את הטוב שעשיתם עמי".
ומאז לא תמצאו עוד את הדוכיפת מתרברב. הוא מסתובב בגובה פני האדמה וממעט לטפס על העצים, מסתתר בשקעים ובנקיקים, מרכין את ראשו ומנקר באדמה.
את המסר שלהם הם כבר למדו. הם הפסידו את החכמה בגלל הגאווה, וכעת נותרה להם לפחות הענווה.
פתגם: לא כל זהב הוא בעל ערך.
צריך לעמד את הפתגם ולשלב אותו בטקסט
