מקהלת הילדים של ג'ון אדוארדס הייתה מוכרת בכל רחבי המדינה. בכל העיתונים נמרחה תמונתו של ג'ון שסיפר על ילדותו הקשה ועל ההבטחה שהבטיח לעצמו כי כשיגדל יעזור לילדים ככל יכולתו. ג'ון אדוארדס הפך לאגדה עוד בחייו, וסיפורי הפלאות שנקשרו בשמו נזכרו כמעט בכל פורום של אנשי חינוך במדינת טקסס שבארצות הברית.
המקהלה שלו התהדרה בכך שהיא קיבלה גם ילדים רבים שלא היה להם כישרון בולט בשירה,אך ג'ון ידע לזהות את הפוטנציאל שבהם ולהכשיר אותם בסבלנות רבה. זאת הייתה ההצלחה הגדולה של ג'ון ובאמצעותה הצליח לגייס תרומות רבות.
ג'יין הייתה אישה קשת יום שבעלה שירת בצבא ארצות הברית ונהרג בקרבות בעיראק. מהרגע ששמעה על המקהלה של ג'ון אדוארדס ועל ההזדמנות שהיא מעניקה לילדים רבים שזוכים להצטרף לשורות המקהלה ולהופיע במקומות רבים בעולם, והיא החליטה שהיא חייבת לתת לבנה וויליאם את ההזדמנות הזאת. ג'יין לקחה חופשה של שבוע מהעבודה וטסה מניו יורק לטקסס יחד עם וויליאם בנה בן ה- 14, בכדי לנסות ולהתקבל למקהלה של ג'ון אדוארדס, מתוך הבנה שאם הוא יצליח להתקבל למקהלה צפוי לו עתיד מזהיר…
ביום הבחינה נתנה ג'יין לויליאם את הבגדים הכי יפים שלו וכך נכנסו לחדר הקבלה לראיון שערך לו ג'ון אדוארדס האגדי בכבודו ובעצמו. כשראה וויליאם את ג'ון הוא החליף צבעים מרוב התרגשות וכמעט שכח את השיר שהיה אמור להציג בפניו. אלא שג'ון הרגיע את ג'יין ואמר לה שלא תדאג, וכי הוא קיבל למקהלה ילדים עם קול פחות טוב מאשר וויליאם שלה וביקש מהם להמתין בסבלנות. לאחר יומיים של המתנה מרגע הבחינות הגיע צלצול הטלפון המיוחל שג'יין כל כך חיכתה לו ושם נאמר לה: "אנחנו שמחים לבשר לך שבנך וויליאם התקבל למקהלה של ג'ון אדוארדס. הוראות נוספות יגיעו בהמשך".
ג'יין שהייתה מאושרת מהבשורה המשמחת, לקחה את ויליאם לחגוג את ההתקבלות שלו למקהלה, ובינתיים סיכמה ג'יין עם אחותה שגרה בטקסס שלמשך תקופת החופש הקרובה וויליאם יתגורר אצלה, כך יוכל גם לערוך את ההופעות הראשונות שלו עם המקהלה.
ביום הראשון להופעות נפגש וויליאם לתדרוך ראשוני עם ג'ון אדוארדס ונדהם לשמוע את מה שהוא אמר לו: "תשמע ידידי הצעיר. כמו שאתה יודע יש לנו במקהלה שלנו כל מידי ילדים מכל מיני מקומות אבל יש דבר אחד שאתה צריך לדעת: לא כולם כאן באמת שרים. חלק מהילדים שלנו, בוא נגיד שאין להם את הקול הכי יפה שיש בעולם ובכל זאת אני מקבל אותם כי הבטחתי לעצמי לעזור להם, הילדים האלו עושים רק עם השפתיים. ככה כולם חושבים שכל הילדים שלנו שרים, אבל הנה עכשיו אתה יודע את האמת – רק חלק שרים וחלק עושים את עצמם שרים עם השפתיים. עכשיו כשאתה חלק מאיתנו, גם אתה מכיר את הסוד הזה. זה בעצם סוד ההצלחה שלנו…" וויליאם שמע את הדברים של ג'ון אדוארדס ונדהם. הוא אפילו לא ידע כיצד להגיב ושאל את ג'ון. "רגע אחד…" שאל אותו וויליאם "אז מה אתה בעצם אומר לי?"
"שאתה" ענה לו ג'ון אדוארדס: "תעשה את עצמך שר רק עם השפתיים ולא באמת תשיר!"
אלא שאז הבין וויליאם את גודל התרמית. זה לא שהמקהלה הזו באמת קיבלה את כולם אלא רק חלק מהנערים באמת שרו וחלק לא שרו בכלל, רק עשו את עצמם שרים עם השפתיים.
לאחר מכן התחילו החזרות להופעה ואז הכיר וויליאם את שאר 'חבריו' לשתיקה, עוד ועוד נערים שעשו את עצמם שרים עם השפתיים. וויליאם הרגיש מושפל. הוא לא האמין שאימו עשתה את כל המאמץ הזה לטוס במיוחד מניו יורק לטקסס, רק בשביל מקהלת הזיוף הזאת…
הוא החליט שהוא הולך ללמד את ג'ון אדוארדס לקח כבר בהופעה הראשונה שלהם. הוא דיבר עם שאר חברי המקהלה ושאל אותם האם לדעתם הזיוף הזה נראה להם הגיוני. הם ענו לו שגם להם זה לא היה נראה הגיוני, אבל הם העדיפו לשתוק וליהנות מהחוויה והעניין שבהופעות.
ההופעה הראשונה בסבב ההופעות החדש משכה קהל רב, וג'ון היה נרגש מהמקהלה שלו, אך הוא לא העלה על דעתו מה תכננו לו חברי המקהלה. כשהגיע זמנה של המקהלה לפתוח בשיר הראשון, לא נשמע אפילו קול אחד, כל חברי המקהלה רק הניעו שפתיים, גם אלו שהיו אמורים לשיר וגם אלו שלא…
ג'ון אדוארדס היה בהלם מוחלט. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. עשרות הופעות כבר מאחוריו ומעולם לא חשבו נערי המקהלה המושתקים לעשות לו תרגיל שכזה, עד שהגיע וויליאם. הוא זימן את וויליאם לחדרו ואמר לו בבושת פנים: "ניצחת אותי, מה אתה רוצה לעשות עכשיו? בסך הכול הכוונות שלי היו טובות ורציתי רק לעזור לכם!"
"גם הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות!" אמר לו וויליאם. "אתה יודע איזו תחושת השפלה יש כשאתה אמור לעמוד על הבמה ורק לעשות את עצמך כאילו אתה שר?! או שכולם שרים בלי יוצא מן הכלל, או שאף אחד לא ישיר בכלל ושמקהלת הזיוף והרמאות שלך תיסגר!"
ג'ון אדוארדס הבין שלא נותרה לו ברירה, הוא יצא החוצה וכינס את נערי המקהלה שלו והכריז כי ידאג להכשיר את כולם יחד לשירה משותפת, שכל הקולות ישמעו, וכי הוא ישקיע מחשבה ומאמצים לגרום לכך שהדבר הזה אכן יהיה מקצועי.
יש אנשים שהכוונות שלהם אולי טובות, והם רוצים לעשות טוב, אלא שעל הדרך הם פוגעים באנשים אחרים. חשוב לזכור שהמטרה לא מקדשת את האמצעים, ואין לנו את הזכות לפגוע באיש. אם יש מישהו שנפגע הרי שהמעשה הטוב שלנו הוא כבר לא כל כך טוב ועדיף שלא נעשה זאת.
