פול היה בסך הכול בן ארבע כשהם התגוררו בעיירה קטנה ליד סיאטל. עד היום הוא זוכר היטב את חיוכו הגדול של אבא, כאשר הוא נכנס הביתה עם קופסת העץ המבריקה והכריז: "אנחנו הראשונים כאן בעיירה, אבל מהיום יש לנו טלפון בבית!"
מכשיר עץ המהגוני עם השפופרת המבריקה שתלויה לצידו הודק היטב לקיר והשאיר על פול רושם עצום. פול היה נמוך מכדי להגיע לטלפון, עד שבאחד הימים הוא גילה שבמקום כלשהו בתוך המכשיר גרה אישה מדהימה בשם "מרכזייה, שלום". היא ידעה את כל מספרי הטלפון, את כל הכתובות בעיירה ואפילו את השעה המדויקת.
הפעם הראשונה שפול יצר קשר עם גברת "מרכזייה, שלום", הגיעה באחד הימים שבהם אימו לא הייתה בבית. פול דפק את אצבעו בפטיש. הכאב היה נורא, עד שנזכר בטלפון המבריק שהיה תלוי על הקיר. הוא רץ פנימה לעבר הסלון, הביא את הדום הספה מתחת הטלפון. נעמד, הרים את השפופרת והמתין עד שנשמע קול צעיר וצלול מתוך האפרכסת: "מרכזייה, שלום!"
"דפקתי את האצבע בפטיש…" יילל פול לתוך הטלפון כשהדמעות זולגות מעיניו. "האם אף אחד מהוריך לא נמצא בבית?" נשמעה השאלה מעבר לקו.
"אין אף אחד בבית חוץ ממני…" אמר פול. "האם אתה מדמם?" נשמעה השאלה. "לא" השיב פול. "זה רק אדום ונפוח וממש כואב". ואז היא שאלה מעבר לקו: "האם אתה יכול להגיע לקופסת הקרח שנמצאת במקרר שלכם?" פול השיב שהוא יכול לעשות זאת, והיא המשיכה: "תוציא קוביית קרח אחת, עטוף אותה במגבת והצמד אותה לאצבע שלך. זה בוודאי יעזור לך להקל את הכאבים". פול הודה לה וניתק את הטלפון, מבחינתו הייתה זו תגלית.
בימים הבאים התקשר פול לגברת "מרכזייה, שלום" לכל דבר שהיה צריך. הוא ביקש ממנה עזרה בשיעורי הגאוגרפיה שלו והיא אמרה לו שג'ורג'יה נמצאת צפונית לפלורידה ומזרחית לאלבמה. היא אמרה לו שהסנאי הפצוע שהוא מצא בגינה לא יאכל כלום חוץ מפירות ואגוזים והסבירה לו כיצד לחבוש את הפצעים שלו.
במשך שנים אחדות היה פול מתקשר לגברת "מרכזייה, שלום" כדי לקבל סיוע בכל דבר, החל משיעורי הבית ועד שיחות על חבריו בכיתה.
ביום בהיר אחד מתה פטי, קנרית המחמד של פול.
הוא התקשר לגברת "מרכזייה, שלום" וסיפר לה בקול עצוב על מותה של פטי. היא הקשיבה לו ולאחר מכן ניחמה אותו בדברים הרגילים שנוהגים המבוגרים לומר כדי להרגיע את הילדים ואפילו אמרה לו היכן יוכל ללכת ולרכוש קנרית חדשה.
אבל הדברים בכלל לא ניחמו את פול, וכשסיימה את דבריה, שאל אותה פול: "מדוע ציפורים ששרות יפה כל כך ומביאות שמחה לעולם, מסיימות את החיים שלהן כערמת נוצות בתחתית הכלוב?"
היא הרגישה היטב את הצער העמוק שבדבריו ושתקה שניות אחדות, לאחר מכן אמרה לו: "פול, זכור תמיד שיש עולמות אחרים שתוכל לשיר בהם! לא שווה להיות עצוב בגלל השירה של פטי. תמיד תוכל לשיר בכל יום מחדש!"
הדברים הצליחו לנחם את פול והוא עשה כדבריה. לאחר ימים ספורים הוא רכש את ג'ני, קנרית המחמד החדשה שלו, ואחרי חודשים מספר הוא אפילו הצליח לשכוח ממותה של פטי.
לאחר תקופה התקשר שוב פול כאשר הוא עבד על שיעורי הבית ושאל: "תוכלי לומר לי בבקשה, כיצד מאייתים את המילה 'תיקון'?" היא הסבירה לו, ופול ניתק את השיחה ושמח שסיים את שיעורי הבית.
חודשיים לאחר מכן עברה משפחתו של פול לבוסטון. הוא התגעגע מאוד לחברה שלו, גברת "מרכזייה, שלום", שהייתה שייכת לקופסת העץ הישנה ההיא בבית בסיאטל.
ברגעים של ספק ומבוכה הוא היה נזכר בתחושת הביטחון והשלווה שהייתה לו כשהתקשר אליה. ככל שהשנים חלפו הוא רק העריך יותר עד כמה היא הייתה סבלנית, מבינה ואדיבה כשהשקיעה את זמנה בתשובות לילד קטן.
שנתיים לאחר המעבר, בדרכו מערבה ללימודי הקולג', עצר המטוס של פול לחניית ביניים בסיאטל. הוא התהלך בשדה התעופה כרבע שעה וחיפש טלפון. כשמצא, הרים שוב את השפופרת והמתין למרכזייה שבעיירת הולדתו.
ואז שוב הוא שמע את הקול הצעיר והצלול מעבר לקו. "מרכזייה, שלום", אבל אז שמע את עצמו אומר: "תוכלי לומר לי בבקשה איך מאייתים 'תיקון'?"
מעבר לקו הייתה הפסקה ארוכה ואז הגיעה התשובה: "אני מניחה שהאצבע שלך בטח כבר נרפאה…" פול צחק ואמר: "אז זאת באמת את, האם יש לך מושג כמה עזרת לי בכל משך התקופה?"
"האם ידעת עד כמה משמעותיות היו עבורי השיחות איתך? מעולם לא היו לי ילדים והייתי מצפה בקוצר רוח לשיחות…" פול חייך ושאל אם יוכל להתקשר אליה כשיעבור שוב בסיאטל. "בבקשה", היא השיבה. "רק תבקש את סאלי".
שלושה חודשים לאחר מכן עבר שוב פול בסיאטל וחייג שוב למרכזייה. קול אחר ענה כשהוא ביקש את סאלי. "אתה חבר?" בירר הקול. "כן, חבר ותיק", השיב פול. "אני מצטער לספר לך את זה, אבל היא עבדה חלקית בשנים האחרונות משום שחלתה… היא נפטרה לפני כחמישה שבועות". פול החוויר ואז הקול שמעבר לקו שאל: "רגע, אמרת ששמך פול?" והוא השיב, "כן".
"סאלי השאירה לך הודעה למקרה שתתקשר, תן לי לקרוא לך אותה. בפתק כתוב: 'תגידי לו שיש עולמות נוספים שאפשר לשיר בהם, תמיד תוכל לשיר בכל יום מחדש!' הוא כבר יֵדע למה אני מתכוונת…"
פול הודה לה וניתק את השיחה, הוא ידע היטב למה התכוונה סאלי.
לעולם אל תזלזל ברושם שאתה עשוי להותיר על אנשים אחרים. לפעמים גם תשובה קטנה שמגיעה בזמן הנכון לילד קטן ועצוב, יכולה לשנות לו את החיים לטובה. אם רק נלמד להסתכל סביבנו, להבחין באלו שזקוקים לעזרה ולנסות לסייע להם אפילו במילה טובה, נוכל ליצור בפועל ממש, עולם טוב יותר ולחיות במציאות אחרת.