דממה שררה בטרקלין המלכותי וגם היועצים ואנשי החצר לא העזו להפר אותה ולהפריע את מנוחתו של המלך, שרבץ בכורסתו המלכותית כשעצב עמוק על פניו. לאחר שבתו ואשתו נפטרו ממחלה קשה, איבד המלך את הטעם לחייו ולא מצא במה להתנחם. כאבו של השכול, היכה בו בעוצמה כזאת עד שסירב לטפל בעבודות הממלכה. אמנם הוא השתתף בכל הישיבות החשובות, אבל הוא מיעט בדברים וחיוך לא נראה על פניו כבר במשך תקופה ארוכה.
ככל שחלף הזמן ציפו אזרחי הממלכה וצוות ארמון המלוכה, לראות שיפור במצבו של המלך אבל האכזבה הייתה גדולה. המצב הלך והידרדר ככל שחלפו הימים, המלך היה שקוע בתוך עצמו והתיאבון שלו ירד, מצבו הגופני והבריאותי היה לקוי, עד שהיה נראה כי זה עניין של זמן עד שהמלך יהיה חולה בעצמו במחלה כזאת או אחרת.
מרסיס שתפקד כסגנו של המלך, החליט לכנס את כל היועצים והשרים הבכירים לדיון חירום, שמטרתו למצוא את הפתרון כיצד להחזיר למלך את הטעם לחיים. בפתיחת הדיון, נשא מרסיס דברים ואמר: "חברים יקרים, אנחנו חייבים להחזיר למלך את החיוך והשמחה. אני לא מדבר כרגע על העובדה שהמלך פוגע בעצמו, אבל כל הממלכה סובלת מזה לא פחות. זה נראה שכל הממלכה יורדת לטמיון, מכיוון שאין מלך שינהל אותה כמו שצריך. חייבים להחזיר למלך את השמחה…"
"יש לי הצעה!" אמר אחד השרים: "המלך מאוד אהב לשמוע מוזיקה בשעות הפנאי, אני מציע שנביא נגנים לכלים שונים עד שנמצא את הכלי שהמלך הכי אוהב לשמוע והמנגינות ישקיטו את רוחו הסוערת…"
ההצעה התקבלה בברכה והוזמנו מוזיקאים מחוננים בתחומם כדי לבוא ולנגן בפני המלך, אבל הדבר לא עזר. הגיעו נגני כינורות בעל שם, גיטריסטים מוכשרים, פסנתרנים ומתופפים ועוד אמנים בכלים רבים ושונים, אבל אף אחד לא הצליח לשנות את סבר פניו העגומות של המלך ולהעלות חיוך על פניו העצובות. מרסיס היה מתוסכל וחשב ללא הרף מה עוד ניתן לעשות כדי לשפר את מצב רוחו של המלך, אלא שבאותו רגע כאשר נכנס פנימה לחדר המלך – הוא לא האמין למראה עיניו. הוא הבחין במלך כשהוא עומד ליד החלון וחיוך קל עולה על שפתיו. הוא מיהר לחלון כדי לראות על מה הסתכל המלך והבחין בחלילן צעיר שישב לצד גדר הארמון וניגן בחלילו. מרסיס יצא החוצה בסערה: "שומרים! הביאו לכאן את החלילן הצעיר שיושב ליד גדר הארמון, אבל מיד!" השומרים יצאו במהירות לכיוון היציאה מהארמון, אבל כשהגיעו למקום המדובר החלילן הצעיר כבר לא היה שם. "צאו אחריו! תראו כיצד ניתן להשיג אותו, אבל כמה שיותר מהר!" ציווה מרסיס בתקווה למצוא את החלילן, הוא היה בטוח שזאת התקווה היחידה שבאמצעותה יכול להעלות חיוך על פניו העגומות של המלך.
השומרים מיהרו לצאת אחרי נגן החליל, אבל לא מצאו מאומה. מרסיס החליט לפנות למלך ישירות ואמר: "הוד מלכותו, אני מנסה לבדוק כיצד אנו יכולים להחזיר את מלכנו לעסוק בענייני המדינה, החשש הגדול שלנו הוא שמדינות אחרות יבחינו בחולשה שלנו וינצלו את הזמן לכבוש את ממלכתנו ולהמיט עליה אסון…"
המלך שמע את הדברים, שתק ונעמד שוב ליד החלון. מרסיס היה דרוך, הוא ציפה לתגובה של ממש מהמלך, אלא שאז עלה באוזניו ניגון החליל – מבט קצר מעד לחלון הראה לו שהחלילן הצעיר חזר לנגן ליד גדר הארמון. מרסיס החליט לטפל בזה בעצמו ולא לחכות לשומרי הארמון, הוא ביקש את סליחת המלך ודהר החוצה כדי לפגוש את הנער החלילן. כשהנער הבחין באדם המכובד הלבוש בבגדי שרד, רץ לעברו מתנשף – הוא נבהל ומיהר לאסוף את חפציו ולהסתלק מהמקום, אלא שמרסיס קרא לעברו: "חכה רגע, נערי היקר! אני לא אעשה לך מאומה!"
הנער נעצר והקשיב לדבריו של מרסיס שהתקרב לעברו. "המלך מאוד אהב את נגינתך, הנגינה שלך היא היחידה שמצליחה להעלות חיוך על פניו של המלך. האם תסכים נערי להצטרף אליי ולנגן בפני מלכנו הנערץ? אשלם לך שכר כפי שתחפוץ וביד רחבה…"
הנער הסכים, הצטרף למרסיס ונכנס פנימה לתוך הטרקלין והחל לנגן בפני המלך. עיניו של המלך נדלקו ברגע שהנער החל לחלל בחלילו וכשסיים את המנגינה נעמד המלך מכורסתו ומחא לו כפיים בהתלהבות. הנער המשיך לנגן והמלך הזיל דמעות כמים. בסיום ההופעה, קם המלך ממקומו, לחץ את ידי הנער בחמימות ושאל: "מהיכן אתה, נערי היקר?"
"באתי מנאפולי אדוני המלך, באתי כי עז רצוני ללמוד ולנגן – עזבתי את ביתי החם ואת הוריי הקשישים רק כי רציתי ללמוד לנגן כאן בארץ הזאת, שידועה כארץ של נגנים מוכשרים…" השיב הנער בהתרגשות. המלך הנהן בראשו בהתרגשות ואמר: "אתה יודע, ידידי הצעיר? הרבה נגנים ניסו לשמח אותי ולהעלות חיוך על פניי, אבל לא חיפשתי כלי נגינה שישמח אותי, אלא חיפשתי אדם שישמח אותי. כאשר אתה ניגנת בחליל הרגשתי שאתה לא רק מנגן שיר, אלא אתה מספר בו את הסיפור המרגש שלך, אתה מספר את הגעגועים לקרובים שלך ומנגן אותם מכל הלב, סיפרת בתוך המנגינות שלך את סיפורך האישי וזהו הדבר שהצליח לרגש אותי ולשמח אותי ולהשאיר אותי עם דמעות בעיניים, רק המנגינה שלך היא זאת שהצליחה להחיות את הנשמה שבתוכי…" הסביר המלך לנער הצעיר וציווה לאנשי הארמון שיהפכו אותו לנגן קבוע בחצר המלך.
הנער קד בפני המלך ואמר: "תודה מלכי, האם המלך יכול להביא את הוריי לכאן? ליבי יוצא מגעגועים אליהם…"
המלך הנהן בראשו ומרסיס מיהר למלאות את פקודתו. מאותו יום חזר המלך לתפקוד מלא ואילו מרסיס הבין, שלא סוג הכלי הוא זה שמחייה את הנשמה אלא הרגש הפנימי של האדם שהוא זה שממלא את השיר ומחיה את הנשמה…
'מוזיקה מבטאת את אשר לא יכול להיאמר במילים, ואינו יכול להיות מושתק' – כתב פעם האינטלקטואל הצרפתי, ויקטור הוגו. למוזיקה יש כוח עצום, היא חודרת פנימה אל תוך הנשמה ומעניקה לה כוחות חדשים. אבל רצון פנימי לעזרה וסיוע, או חיוך מחמם לבבות שמגיע בזמן, יכול פעמים רבות לרפא את הלב כמו המוסיקה, מכיוון שמאחורי רצונו של הלב – עומדת הנשמה.
