האבל והיגון היו נסוכים על פניו של שוניל האיכר הצעיר, מאז שאביו נפטר הוא נשאר לבדו בעולם והקושי להתמודד ללא עצותיו החכמות של אביו הזקן, הקשו עליו את חיי היומיום. אמנם, אביו הוריש לו במותו חלקת אדמה גדולה, תאו ומחרשת ברזל. אבל שוניל הצעיר ידע שהיה עליו להכיר טוב יותר את עבודת האדמה ולדעת כיצד לפרנס את עצמו במהלך השנה.
שבוע בדיוק לאחר שאביו נפטר הגיע לשדהו בוניטו – המלווה בריבית הידוע לשמצה, הוא סקר בעיניים רעות את שוניל ואמר בחגיגיות: "אביך המנוח היה חייב לי מאה רופיות, תחזיר לי מיד את החוב!"
"אין לי כסף כרגע כדי להשיב לך את החוב" השיב שוניל, "חכה עד שאאסוף את היבול, אמכור אותו בעיר ואחזיר לך את הכסף שאבי היה חייב לך" אך בוניטו צחק צחוק מבשר רעות. "מדוע אתה חושב שאחכה עד שתמכור את היבול? אם לא תחזיר לי עכשיו את החוב, אקח לך כנגדם את המחרשה והתאו!"
"איך אוכל לחרוש את האדמה בלי מחרשה ותאו?" התחנן שוניל בפני בוניטו חסר הלב, הלה הביט בו במבט אטום, אך לפתע משהו השתנה בפניו. "אשאיר לך את המחרשה והתאו לשלושה חודשים, אבל תמורת זה תצטרך לתת לי חוץ מהחזר החוב, גם מחצית מהיבול שתקצור!"
שוניל הביט בו בתדהמה, הוא ידע שבוניטו הינו תאב בצע אך לא ידע עד כמה, הוא ידע היטב שאין לו ברירה אחרת והוא נאלץ להסכים לעסקה הגרועה ביותר שעשה אי פעם. הוא שתל את האורז וחיכה ליבול אך כשהגיע זמן הקציר – לא היה לו אפילו מגל כדי לקצור את השדה. בלית ברירה הוא הלך לביתו של בוניטו המלווה בריבית ודפק על הדלת. "תעזור לי בבקשה, אין לי מגל כדי לקצור את התבואה. אם לא אקצור אותה בקרוב, כל היבול יירקב עד הגרגר האחרון!"
בוניטו ניצל היטב את ההזדמנות, הוא נכנס פנימה וחזר כעבור רגע כשבידיו מגל גדול. "הנה מגל בשבילך, אבל תמורתו תצטרך לתת לי עוד שליש מהיבול שיישאר אצלך…" שוניל הנהן בראשו לחיוב ולקח בחוסר ברירה את המגל הגדול.
לאחר מספר חודשים, כאשר שוניל קצר את כל יבול האורז משדותיו ושילם את חובותיו לבוניטו הופיע שוב בדלתו המלווה בריבית. "לפי החשבון שלי, מגיע לי עוד אורז. המאזניים שלך לא היו מדויקות כמו שחשבתי…" טען בוניטו. שוניל המיואש הצביע לעבר הקערה שבה ניצבו שלושה חופני אורז אחרונים שנשארו מהיבול שקצר ואמר. "תכננתי הבוקר להתחיל להכין לעמי מספר קעריות אורז, מכיוון שאין אוכל ברשותי. החזרתי את כל החובות שצברתי, אבל כעת נשארתי ללא אוכל בכלל. אתה לא יכול לקחת לי את חופני האורז האחרונים שברשותי!"
אבל פניו של בוניטו הפעם היו אטומות לחלוטין: "אין מה לעשות ידידי, אתה חייב להחזיר את חובך!" שוניל נענע בראשו בנחרצות ואמר: "מוטב שתלמד אותי כיצד להוציא מים מאבן, או לחיות ללא לחם… אינני יכול בשום אופן לתת לך את האורז שברשותי, אחרת אגווע ברעב!" בוניטו התיישב בקצה החדר וניסה להבין האם שוניל דובר אמת, בינתיים הלה התעלם ממנו לחלוטין והחל להכין קעריות אורז מחופני האורז האחרונים שברשותו. לאחר שעה של עבודה מאומצת, היו מוכנות שלושה קעריות אורז שרופות מעט, האוכל האחרון שנשאר ברשותו של שוניל ומה שהיה אמור לכלכל אותו לימים הבאים.
ברגע שסיים להכין אותן, התרומם בוניטו שישב עד עתה בשקט מרבצו ולקח מידיו את הקעריות. "קערות האורז שלך מוצאות חן בעיניי, אם תביא לי אותן אני אמחל לך על כל חובותיך!" שוניל הביט בו המום ושאל: "ומה אני אעשה, האם רצונך שאגווע ברעב ובחוסר כל?"
"אינני מעוניין שתמות חלילה" אמר בוניטו בנדיבות: "לכן אשאיר לך קערה אחת ותמורתה ממחר תהפוך לעבד ותעבד את שדך, סליחה. השדה שהייתה שלך עד אתמול, בגלל הריבית על המגל שהשאלתי לך…"
דמעות זלגו מעיניו של שוניל המיואש, סבלנותו כלפי המלווה בריבית שחמס ממנו את כל רכושו והפך אותו לעבד פעם אחר פעם, פקעה. הוא היישיר מבט נחוש לעבר בוניטו ואמר: "אני מקבל את הצעתך, תשאיר לי כאן פיתה אחת ומחר אתייצב ואתחיל לעבוד בשדה!" בוניטו החמדן הביט בו בהנאה, השליך לעברו פיתה אחת בזלזול והסתלק מהמקום.
שוניל המיואש, לקח את הפיתה ועשה את דרכו היישר לארמונו של החאן האכזר. יודעי דבר סיפרו על 'עסקים טובים' שמתנהלים בין השניים כבר שנים ארוכות, אבל שוניל שביקש רק צדק היה מוכן לקחת את הסיכון ולהלשין על בוניטו באזני החאן. כשהגיע והוכנס פנימה, סקר אותו החאן במבט תמה ושאל לרצונו: "מה רצונך נערי הצעיר?"
"נמכרתי לעבד בידי בוניטו האכזר שחמס את כל רכושי וקנה אותי לעבד, בעד קערת אורז אחת בלבד!" אמר שוניל כשדמעות בעיניו. "מה זאת אומרת?" קצף החאן וזעמו התלקח באחת. "איך אפשר למכור אדם לעבד רק עבור קערת אורז אחת בלבד? איזה עוד עסקים מנהל בוניטו מהצד, שאיני מודע אליהם ואינו משלם עליהם מיסים כנדרש?"
"אינני יודע, אדוני!" אמר שוניל וקד לפני החאן הזועם. "אבל אם תשלח את חייליך לביתו של בוניטו, הם יוכלו למצוא שתי קעריות זהות לזאת שבידי, זה יהיה האות שאכן אני דובר אמת!" החאן הנהן בראשו ושלח את חייליו לביתו של בוניטו, כך בעיצומה של סעודת הערב שערך מקערות האורז של שוניל, נעצר בוניטו החמדן והובא כבול באזיקים לפני החאן.
"זה נכון שאתה עושה עסקים בלי ליידע אותי?" הרעים עליו החאן בקולו, בוניטו המבוהל נפל לרגלי החאן והחל להתחנן ולהבטיח שיכפיל את המיסים שהוא משלם. אבל החאן שהספיק להבין עם מי יש לו עסק, השליך את המלווה בריבית החמדן היישר לבית האסורים והעניק לשוניל העבד האומלל את כל רכושו של בוניטו במתנה…
בדיוק בזמן שבו עם ישראל היה בטוח שלעולם לא יצליחו להשתחרר מקושי השעבוד, מגיע משה רבנו עם בשורת הגאולה. יציאת מצרים מלמדת אותנו, שגם מהשפל הגדול ביותר בחיים, תמיד ניתן להתרומם ולצאת מתוך הקושי והכאב ולצאת מאפילה לאור גדול.
