הרעב המציק קרקר בבטנו של תומאס הקטן. הוא ישב שחוח מול השמש השוקעת וניסה לחשוב כיצד יוכל להתגבר על הרעב התמידי. תומאס היה הילד הקטן במשפחה שמנתה חמש עשרה נפשות, ששכנה בכפר נידח במערב אפריקה. הסבל מתת תזונה ורעב מציק מדי יום ביומו, היה לחם חלקם ואורח קבע בבטנם המצומקת. התפריט התזונתי של כל בני הכפר התבסס בעיקר על דייסת שומשום תפלה שנקראה 'צ'נגה' בלשונם, אותה היו מכינים יחדיו ומחלקים בין בני הכפר שווה בשווה.
באותו בוקר ציפתה לתומאס הפתעה גדולה שלא נתקל בה קודם לכן: לכפר הנידח הגיע תייר בריטי נחמד בשם ג'ון סטיוארט וחילק לתומאס ולשאר הילדים שוקולדים אמיתיים, הילדים שטעמו את טעם השוקולד המתוק פרצו בצווחות צהלה ומהר מאוד התגודדו סביבו כל תושבי הכפר, אנשים, נשים וטף, בניסיון לחטוף חבילה או שתיים. היחיד שלא עמד בין כולם, היה באבו סימון – זקן הכפר שעמד בצד והביט בחלוקת השוקולדים. "באבו סימון!" צעקו לו חבריו. "כל השוקולדים נחטפים, לא יישאר לך כלום!" אבל באבו סימון המשיך לחייך את חיוכו המקומט, ואמר: "רק דייסת הצ'נגה באמת נותנת לנו כוח!" תושבי הכפר גיחכו בינם לבין עצמם, ביודעם שקוביית שוקולד אחת נותנת יותר אנרגיה משק שלם של צ'נגה.
ג'ון סטיוארט שב אל הכפר מדי יום בקביעות במשך שבוע ובידו שק ענק של שוקולדות, הוא לא הפסיק לחלק אותן עד שלכל תושב בכפר היה מצבור נאה בשלל טעמים. בתום השבוע, הוא נפרד מהם לשלום ובעזרת תנועות ידיים נמרצות הסביר להם שהוא טס חזרה הביתה, תושבי הכפר חיבקו ונישקו אותו ואף ציידו אותו בשקי שומשום משובח כמתנת פרידה. לאחר שג'ון עזב את הכפר, החלו השוקולדות לשמש בכפר ככסף חליפי, היה ניתן להחליף בעדן פרות, שקי שומשום, ענפי דקל וכדי מים.
כעבור כמה ימים, לראשונה מאז נוסד הכפר, נתפס לראשונה גנב בעיירה השלווה והשקטה, ריצ'י שהיה גבר חסון הגיע לפתחו של ראש הכפר שישב מחוץ לאוהלו וספר את השוקולדות שלו: "היי!" צעק ריצ'י: "תפסתי גנב!"
המהומה שהתרחשה בפתח אוהלו של ראש הכפר, קיבצה למקום עוד ועוד תושבים שהתלחשו בהתרגשות על הגנב הראשון בהיסטוריה של הכפר. ראש הכפר הביט בתומאס בעיניים חודרות ושאל אותו האם הדברים נכונים, תומאס השפיל את מבטו והחל לבכות: "כן, זה נכון! אבל אבא שלי ציווה עלי לגנוב את השוקולדים!" רחש עלה בקהל הצופים בזמן שהם נפנו להסתכל על קינקו – אביו של תומאס, קינקו פסע קדימה בצעד אמיץ הודה במעשיו והרכין את ראשו במבוכה.
ראש הכפר חכך בדעתו מה עליו לעשות במקרה חסר תקדים שכזה, אבל לבסוף הוא הרים את ידו והקהל השתתק: "אין להטיל את האשמה על הילד, כי אם על האבא ששלח אותו, לכן קינקו יספוג עשרים מלקות בענף דקל קוצני, כאן ועכשיו!" ראש הכפר הכניס את תומאס לאוהלו כדי שלא ייאלץ לצפות באביו כיצד הוא מולקה על ידי חבריו בענפי הדקל הקוצניים, הקהל עצר את נשימתו, חלק מן הנשים כיסו את פניהן בדמעות, ראש השבט הניף את הענפים באוויר, אך נעצר כאשר זקן הכפר – באבו סימון – פרץ מתוך הקהל ותפס את ידו של ראש הכפר: "עצור!" זעק באבו סימון בקול גדול. "אני הוריתי לקינקו לשלוח את הילד לגנוב את השוקולדים, הוא לא רצה לומר שידי הייתה בגניבה הזאת!"
"באבו סימון?" הביט בו ראש הכפר בתימהון: "הלא איש ישר דרך וחכם אתה, מדוע עשית זאת?" באבו סימון הביט בקהל ואמר: "בואו אחרי כולכם!" הוא החל ללכת לכיוון תלולית חול בקצה הכפר, כשהגיע כולם לתלולית הוא התכופף והחל לפנות את האדמה בידיו, עד שהגיע לאבן גדולה והזיז אותה במאמץ, תחתיה נגלו לתדהמת תושבי הכפר מאות חפיסות שוקולד מסודרות בערימות. "אסביר לכם…" פתח באבו סימון בדבריו: "כמנהגי אני יושב ומתבודד מחוץ לכפר בדרך המובילה לעיר ופעמים רבות פגשתי תיירים הנושאים שוקולדות לחלק לכפרים עניים כמו הכפר שלנו, אבל נער הייתי וגם זקנתי ויודע אני שעם השפע והשובע מגיעים גם התככים, המזימות, הקנאה וצרות העין, אז לקחתי את השוקולדות והבטחתי לתיירים שאני יודע היטב כיצד לחלק אותן בצורה שווה, ובמקום לחלק לכם, הטמנתי אותן פה למשמרת לשנת בצורת קשה ולמקרה שלא תהיה לנו ברירה. רק את אותו ג'ון סטיוארט לא הצלחתי לעצור, הוא התעקש לחלק בעצמו את השוקולדים, אז לא הייתה לי ברירה והשתמשתי בצעדים קיצוניים כמו גניבה, כדי להמחיש לכם את מה שאמרתי קודם, הצ'נגה נותנת לנו כוח, אני לא מתכוון לכוח פיזי דווקא, אלא לחוסן של אחדות ואחוות רעבים. ברגע שיהיו אצלנו עשירים ושבעים נתחיל לשנוא האחד את השני ולגנוב האחד מהשני וזו רק ההתחלה…" בני הכפר הנהנו בהסכמה ובאותו הערב אספו את כל השוקולדים מכל בתי הכפר והטמינו אותם בתוך הבור של באבו סימון, כי האחדות והיגיעה המשותפת הם המפתח להצלחה בכל קושי בחיים…
שלמה המלך כותב בספר משלי: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו". עדיף להסתפק במועט ובשמחה, מאשר לחיות ברווחה אבל מתוך שנאה וכעס. לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שאם היינו חיים ברמת חיים יותר גבוהה ממה שיש לנו כעת, היינו מרגישים יותר טוב עם עצמנו, אבל עלינו לקחת בחשבון ששינוי ברמת החיים החומרית עלול להוביל לשינוי באישיות שלנו ולפתח בנו תכונות שליליות כמו גאווה, תאוות בצע וצרות עין.
