נוף הררי נשקף לעיני ג'ימי מראש מגדל השמירה. "הגזרה כאן שקטה מאוד", הסביר לו החייל הוותיק בעמדה. "כאן ממול נמצא הכפר הזה!" אמר החייל והצביע קדימה. "זה כפר ילידים נחמד, אולי הם צאצאי האפאצ'ים. בקיצור – אין בעיות!" "ומי זה הנער הזה?" שאל ג'ימי והצביע לעבר דמות נער שהתקרבה אל הגדר. "אה! זה וינטו, נער מסכן. הוא מגיע לכאן כמעט כל יום, רוצה אוכל או ממתקים. לא נתתי לו כלום", אמר החייל. "אתה רואה את הבית הגבוה שם, בראש הגבעה? שם גר הנער עם איזה סבא חולה". החייל סיים את ההדרכה, איחל לחברו הצלחה ונעלם במורד הסולם.
ג'ימי העביר את נשקו לאחור והביט לעבר הנוף הציורי. "מקום יפהפה!" אמר לעצמו. הוא הביט לעבר הנער שהגיע סמוך לגדר. הנער היה יחף, לבוש בגדים דלים ורזה להחריד. ג'ימי החליט לרדת אליו. הוא קרב אל הגדר והשליך לעברו כמה סוכריות אדומות שמצא בכיסו. הנער עט על הסוכריות בעיניים בורקות. ג'ימי שלף מכיסו השני שטר של חמישה דולרים ושלשל אותו לצידה השני של הגדר. הנער התנפל על הכסף בקריאת הפתעה. הוא קד קדימה בהבעת תודה והשמיע קולות. ג'ימי נפנף לו בידו וקרא "להתראות".
גם בימים הבאים הגיע וינטו. ג'ימי היה מגיע עם כיסים מלאים בסוכריות, לפעמים הוסיף חטיף או שוקולד ולעיתים אף שטר קטן של כסף. הנער היה קד קדימה נרגש ומניח את ידו על ליבו.
*
חדר האוכל של הבסיס היה רועש יותר מתמיד. במרכז החדר עמד הנהג של הגדוד וסיפר בהתרגשות: "אתם מבינים מה קורה כאן? אני מתקדם עם המשאית בעיקולים המסוכנים המובילים לכאן ומגלה שהכביש מלא מסמרים, ואז צמיג אחד מתפנצ'ר! אני יורד מהרכב וחוטף מטר אבנים – מה זה הדבר הזה??"
"זה בטח חברֶה מהכפר!" קרא חייל אחר. ההמולה והצעקות בחדר האוכל הלכו וגברו. לבסוף דפק מפקד הבסיס על השולחן והשתיק את כולם. "מה שקרה חמור מאוד! נבדוק את האירוע". הוא שתק לרגע והוסיף: "דווקא עם הכפר יש לנו יחסים טובים, אבל בכל מקרה נגביר ערנות ונוסיף סיורים באזור".
למחרת, כשעלה ג'ימי לעמדת השמירה, הוא נטל את המשקפת וסקר אט אט את בתי הכפר והרחובות, מנסה להבחין במשהו חשוד, אך הכול היה נראה שלו ורגוע.
יומיים אחר כך היה מזג אוויר סוער, הרוחות והגשמים לא פסקו. ג'ימי עמד בעמדה, סוקר את הכפר במשקפת. הוא ראה אנשים מגיפים תריסים ומכניסים חפצים לבתים. "בטח וינטו לא יגיע היום", הרהר. הוא העיף מבט לעבר ביתו של הנער ומשהו מוזר נגלה לעיניו. מבעד למשקפת ראה כי למרות הגשם החזק וינטו מנסה לתלות סדין גדול על חוטי הכביסה. "משונה מאוד… למה לתלות סדין כשהגשם מתחזק?" תמה ג'ימי. הוא הביט שוב לעבר הבית. "לתלות סדין אדום?" לפתע חלפה בו מחשבה מוזרה. ג'ימי נרעד. הוא הרים את הקשר וקרא בהתרגשות לקצין התורן: "אני מבקש ליידע על מפגע בציר המוביל לבסיס!" הקצין המופתע לא הבין: "ג'ימי, איך אתה יודע?"
"תקשיב לי הפעם!" ביקש ג'ימי. לאחר מחצית השעה עלה מולו הקצין ברשת הקשר: "אתה אלוף, ג'ימי! היה בור גדול באחד העיקולים, אם לא הייתי מזהיר את הנהגים היה קורה אסון!"
ככל שחלף הזמן הלכו וגברו התקריות בציר. שבוע אחר כך, כשעלה ג'ימי לשמירה, הוא הביט קודם כול לעבר ביתו של וינטו. לפתע הוא קפא על מקומו – הבית היה מלא כולו בכביסה בצבע אדום! על החלונות, על חוטי הכביסה ובכל מקום. ג'ימי הצטמרר. באותו יום הייתה מיועדת להגיע לבסיס משאית תחמושת. ג'ימי יצר קשר מייד ודרש בדחיפות לבדוק היטב היטב את הציר. הפיקוד התייחס ברצינות לדבריו. לאחר כרבע שעה נודעו החדשות המסעירות: חוט תיל דק מחובר למטען נמתח לרוחב הכביש. ללא הבדיקה היסודית משאית התחמושת הייתה נפגעת בפיצוץ.
הקצין הראשי היה נסער ביותר. הוא אסף סביבו לוחמים אחדים וג'ימי ביניהם. "הרגע נכנסים לכפר! חייבים למצוא את המחבלים הללו!" צעק.
הם התפרצו לביתו של ראש הכפר עם נשקים שלופים. "תאמינו לי שאין לי מושג!" זעק ראש הכפר בפחד וירד על ברכיו. "אנחנו בידידות, אולי זה הצעירים שמשחקים במגרש", קרא בפחד.
החיילים נכנסו בסערה למגרש וריכזו את כל הצעירים, גם וינטו נכח שם. המפקד זעם ואיים, אך הנערים שתקו ועמדו מושפלי ראש. "כולם כאן משתפי פעולה!" סינן הקצין לחיילים. מאמן גבוה ניגש אל הקצין וניסה להרגיעו: "אנחנו אוהבים אתכם, זה לא אנחנו", קרא בהכנעה.
"נסתלק מכאן!" קרא הקצין בייאוש לחיילים. "רגע!" קרא ג'ימי. הוא ניגש לתרמילו והוציא משם חבילת טושים גדולה. "אנו מתנצלים על הבהלה שגרמנו", אמר למאמן. "נחלק הפתעה קטנה לחברֶה". ג'ימי סימן לווינטו – הנער העני – להתקרב ומסר לידיו את חבילת הטושים. "תן לכל אחד טוש אחד", ביקש. הנער התבונן היטב בטושים ואז החל לעבור בין כל הצעירים וחילק בריכוז לכל אחד טוש צבעוני. כשסיים ניגש אל המאמן והניח בכיסו טוש אדום. "אין צורך!" קרא המאמן בחיוך והחזיר לווינטו את הטוש. אך וינטו שב והניח את הטוש האדום בכיס המאמן.
כשהתיישבו בג'יפ אמר ג'ימי: "נראה לי שאני יודע מי האחראי הראשי לאירועים. וינטו נתן לו את הצבע האדום. לדעתי המאמן הוא המפעיל של החוליה!" כבר באותו לילה נעצר המאמן ובעקבותיו החוליה כולה.
בפרשת השבוע אנו קוראים רשימה ארוכה של אזהרות מצלצלות, שנועדו לההיר את בני ישראל ללכת בדרך הטוב והישר שמתווה להם התורה. הקללות שמופיעות בפרשה הן 'תמרורים אדומים' שנועדו למשוך את תשומת לבנו ולסמן לנו בצורה ברורה וחד משמעית שיש מקומות שאסור לנו לחצות. ומי שעיניו בראשו לא ינסה לשחק באש. ובוודאי כשהבחירה בידינו לחיות חיים טובים של טוב ואמת נצחית.
