בין המוני האנשים שגדשו את הפארק הגדול, עמדו צבי גורדין ובנו אורי. צבי, או כמו שכולם קראו לו – האלוף צבי גורדין שימש כמפקד חיל הים הישראלי. בשל תפקידו התובעני, כמות הפעמים שבה התאפשר לאלוף גורדין לצאת לחופשה עם בני משפחתו היו ספורות. לכן, בכל פעם שהגיע לחופשה קצרה, הקפיד לבלות בקביעות עם משפחתו וילדיו.
ככל שהתקדמו צבי ואורי לתוך הפארק, הרגיש צבי שאורי נצמד אליו בבהלה בגלל כמות האנשים הגדולה במקום. אמנם אורי הקטן לטש עיניים בשלל הפעילויות שהציע לו הפארק, אבל חשש להתרחק מאביו. "אורי אתה יכול ללכת, אני אחכה לך כאן!" ניסה צבי להרגיע את בנו, אבל הוא סירב בתוקף. "מה יקרה אם לא תצליח למצוא אותי? יש כאן אלפי אנשים, אם פתאום אני אצטרך אותך ולא תדע איפה אני?". צבי כרע לצדו של אורי, ושלף משהו מתיקו האישי. "הנה.." אמר תוך כדי שחבש לראשו של אורי את כובע רב החובלים הלבן שלו. "לא משנה איפה תהיה, עם הכובע הזה אני אזהה אותך תמיד ואוכל לשמור עליך!". אורי השתכנע, הידק את הכובע לראשו, ומיהר לרוץ לבלות עם המוני הילדים במתקני הפארק.
כעבור שבועיים, נקרא האלוף גורדין לחזור לבסיס. אבל כשהגיע להיפרד, הגיש לו אורי את הכובע שנתן לו לפני כמה ימים. הוא התגעגע מאד לבלות עם אביו והצטער מאד שהוא צריך לחזור לבסיס, צבי שראה שקשה לאורי הפרידה, אמר: "אתה יכול לשמור את כובע רב החובלים שלי אצלך אורי, ככה אוכל תמיד לשמור עליך!". אורי שמח, והידק לראשו את הכובע של אביו. וכך במשך שנים ארוכות הסתובב אורי בגאווה בכל מקום, כשעל ראשו כובע רב החובלים הלבן של אביו עליו שמר מכל משמר. במשך השנים אורי גדל, אבל תמיד היה שמור אצלו במקום של כבוד כובע רב החובלים של אביו ששמר עליו גם בתקופות שבהן נעדר מהבית.
עשרים שנים חלפו מאז, אורי המשיך בדרכו של אביו והפך לקצין מצטיין בחיל הים. הוא פיקד על סירות הסער המהירות שנקראו לתת מענה מהיר במקרים של סכנה והתקרבות לחופי הים. באותם שנים הצי הישראלי נדרש לתת מענה במספר זירות, בפרט לאור האיומים התכופים של הים המצרי שהטיל מצור חודשיים לאחר מכן, על נמל אילת. במסגרת תפקידו יצא אורי להפלגות ארוכות ונועזות כדי לחסל ניסיונות פגיעה מצד המצרים, בעוד אביו האלוף גורדין מפקח על הקרבות באופן אישי.
באחד הימים, התפרץ קצין צעיר ומבוהל ללשכתו של האלוף גורדין בבסיס חיל הים באילת. "המפקד אנחנו צריכים אותך בדחיפות!" אמר חסר נשימה. "זיהינו סירה מהירה שמתקרבת באופן חשוד לכיוון הנמל, לפי הבדיקות שערכנו זאת סירה מדגם שנמצא בידי המצרים. ניסינו כמה פעמים לעלות מולם במכשיר הקשר, אבל הם לא מגיבים לנו…" המפקד הצטרף לקצינים בתחנת הבקרה והביט במסכי המכ"מ שהציגו את התקדמותה המהירה של הסירה. "תוך כמה זמן הסירה תגיע לנמל בפועל?" שאל האלוף והקצינים השיבו שמדובר בדקות ספורות.
"תכינו את החימושים המתאימים, יכול להיות שנצטרך להטביע את הסירה הזאת במהירות לפני שהיא מתפרצת לנו לתוך הנמל!" הורה מפקד חיל הים והקצינים החלו במסירת שרשרת פקודות בהולות.
"הסירה כבר עוד דקה נכנסת לנמל, אנחנו רואים אותה כבר בכוונת שלנו!" נשמע הקול ממכשירי הקשר והחיילים כבר המתינו לקבלת הפקודה כדי לטוות את הסירה בפגזים שיחוררו אותה במהירות. האלוף גורדין יצא החוצה, הוא הביט במשקפת והבחין בסירה המתקרבת אלא שאז הוא הבחין במשהו מוזר שמתנוסס על התורן של הסירה. "תעצרו רגע, לא לירות!" הורה במכשיר הקשר. הסירה התקרבה יותר והאטה מנסיעתה המהירה, כאשר האלוף גורדין הבחין בכובע רב החובלים הישן שלו שהיה קשור היטב לתורן הספינה. "זאת סירה מצרית, עם אנשים שלנו! הבן שלי על הסירה הזאת!" פקד למכשיר הקשר, דקות נוספות חלפו עד שהסירה נעצרה בחוף וממנה ירדו מספר חובלים ישראלים עצורי נשימה והמומים ובראשם… אורי גורדין. האלוף יצא לקבל את פניו של בנו בחיבוק אמיץ. "אבא, ידעתי שאפשר לסמוך עלי, ידעתי שתזהה את הכובע שלך ותשמור עליי בכל סיטואציה גם בעתיד" אמר אורי בהתרגשות…
לאורך יום הכיפורים אנחנו מזכירים פעמים רבות את י"ג מידות הרחמים שהם סימן ההיכר שלנו שהקב"ה מרחם על עם ישראל, גם כשהם רחוקים ממנו. מידות הרחמים הללו שבהם אנחנו נאחזים בשעת קושי ומצוקה, הם אות לקשר העמוק שבינינו לבין הבורא, והם מזכירים לנו ללכת בדרכיו הטובים ולהיות ראויים תמיד לעזרתו כבניו אהוביו המחוברים אליו.
