סיפור הפרדה

"זהו, כבר אין לי כוח!" התרוצצה המחשבה בראשו של מני בפעם המי־יודע־כמה. הוא ישב לבדו מול המסך בחדר החשוך ושבר את הראש. הדד־ליין נשף בעורפו, אבל מוחו היה ריק מרעיונות. שוב העורך יכעס עליו, שוב הדפסת העיתון תתעכב כי הוא לא שלח סיפור. הוא ניסה לשאוב השראה, תופף על המקלדת, אך כלום. כיבה את המחשב בייאוש והביט בשעון הקיר הדקורטיבי שהחזיר לו מבט של 3:00 בלילה.
"מחר נתמודד עם העורך", ריחפה המחשבה מעל ראשו והתפוגגה אל תוך החושך.
למחרת, בשעה מוקדמת בבוקר, צלצול הטלפון קטע את שנתו, וידו גיששה אל השידה בבהילות. הוא לחץ רנדומלית על הטלפון בניסיון לעצור את המטרד. אבל קולו של העורך חדר אל חדר השינה שלו בצעקות נזעמות. "אתה הורס לי את העיתון! במקום לכתוב סיפורים אתה מורח אותי בסיפורים! תקשיב לי טוב, אם עד מחר בחצות היום אין אצלי על השולחן שני סיפורים משובחים, אתה מפוטר!"
צליל טריקה חזק ומהדהד הקפיץ את מני. הוא הליט את ראשו בכפות ידיו. כמה דקות עברו. הוא החל להתארגן לצאת כדי לקנות לעצמו קפה. הוא פסע בצעדים קטנים וניסה לחשוב על רעיון לסיפור, אך הרעיונות חמקו ממנו. הוא התיישב על ספסל ריק, הוא הביט סביבו והספר צד את עיניו.
על הספסל לידו נח ספר שחור בכריכה קשה, שנשא את השם השאפתני 'הסיפורים הגדולים'. מני לא הכיר את שם הסופר – נחי גרשון. הוא הפך את הספר והחל לקרוא את התיאור בכריכה האחורית: "תמיד חיפשתם סיפור טוב, אבל אף אחד לא הצליח לרגש אתכם? נחי גרשון מזמין אתכם למסע ספרותי מרתק בין סיפורים מרתקים וסוחפים שיגרמו לכם לצחוק, לבכות, לפחד, לכעוס ובעיקר להרגיש".
אחרי שעה של קריאה רצופה הרים מני את ראשו מהספר. זה היה פשוט מדהים. כל סיפור היה עשוי כדבעי עם עלילה מורכבת היטב, הומור במקומות הנכונים ופיתולי מתח שלא היה אפשר להתנתק מהם. 'איך יכול להיות שאני לא מכיר את הספר הזה?' הוא חשב לעצמו.
מני התקשר לכמה חברים סופרים, חלקם ותיקים ממש, אך אף אחד מהם לא הכיר את הספר. הוא אפילו ניסה לחפש את הוצאת הספרים 'מגש הכסף', אבל לא מצא עליה מידע.
'אתה לא יכול להעתיק את הסיפורים!' זעק הקול הטוב במוחו. 'אשנה חלקים מהותיים בסיפור, אז זו לא לגמרי העתקה!' ניסה להשקיט את מצפונו.
לבסוף, הוא ערך שני סיפורים מתוך 'הסיפורים הגדולים' ושלח לעורך בלב כבד. לאחר כשעה התקשר אליו העורך, כולו חיוכים וטוב לב: "אתה רואה? כשאתה רוצה אתה יכול ועוד איך! תאמין לי, כמה צעקות יכולות ליישר כל אחד". התחושה המעיקה שליוותה את מני התפוגגה והוא המשיך ליצור וריאציות על הסיפורים המצוינים של הסופר המסתורי.
ההצלחה הגיעה מהר. הוא קצר שבחים על סגנונו הייחודי והמרתק, והחל במשא ומתן עם הוצאת ספרים גדולה על פרסום ספר ביכורים. הוא בדיוק ישב מול החוזה כשדפיקות מתונות נשמעו על דלת ביתו. "מי זה?"
"נחי גרשון", נשמעה התשובה והקפיאה את ליבו. הוא הציץ בעינית. זה היה שכנו, הקשיש החביב מר קופולוביץ. הוא נשם לרווחה, פתח את הדלת והזמין את האורח להיכנס. בשיחה התברר לו שנחי גרשון הוא שם העט של מר קופולוביץ שהפיק את הספר בצורה עצמאית בכמה עותקים בודדים עבורו ועבור משפחתו.
"החלון שלי צמוד לחלונך. אני שומע מדי פעם את צעקות העורך ומבחין בתסכול שלך… באותו היום עקבתי אחריך והנחתי את הספר בשבילך, רציתי לעורר בך את ההשראה. מה שחסם אותך הוא הלחץ. אחרי ששחררת אותו תוכל ליצור בעצמך מתוך שמחה, רק אל תשכח לחתום לי על הספר שלך", חייך הזקן בנדיבות.

לכל סיפור יש סוף, וזה סוף הסיפור שלי ב'שלום לעם' שהיה לי בית חם ואוהב במשך כ־3 שנים ליצירה חשובה וערכית. מאחל לכם שתמצאו את ההשראה שלכם ותמיד תיצרו מתוך שמחה.
שבת שלום, רפי.