קייל מקג'י – ראש הכפר החדש – עמד על ארגז עץ גדול והביט בהמונים הרבים הגודשים את הכיכר, שבחרו בו לראשות הכפר. היה זה נאומו הראשון מאז שנבחר לשריף החדש של האזור. לאחר כמה מילות פתיחה הצביע מקג'י לעבר האנדרטה הגדולה לזכר לוחמי 'קרב אלמו' המפורסם וקרא: "הגיע הזמן לסלק את הגרוּטָה הזאת מהעיירה המפוארת שלנו!" אלא שהמהומה שפרצה בעקבות דבריו הדהימה אותו.
"גרוטה!?" זעק בוקר זקן בכעס. "דם לוחמינו נרמס!" צעקות נשמעו בקרב ההמון. השריף ניסה להשקיט את המהומה ולהסביר, שהוא מעריך מאוד את לוחמי 'קרב אלמו', וכל כוונתו היא רק לבנות אנדרטה מכובדת ויפה יותר. אך את הסערה כבר לא ניתן היה לעצור. כמה בוקרים זועמים ניסו לפרוץ דרך בין ההמון לכיוון השריף. עד שלא נותרה ברירה ומקג'י קפץ על סוסו, הרים אותו על רגליו האחוריות, זעק בקול: "האנדרטה תפורק ויהי מה!" והתרחק בדהרה, מותיר אחריו ענני אבק.
החלטתו של השריף הייתה לשיחת היום בעיירה. ויכוחים קולניים, שחלקם אף הפכו לתגרות, התקיימו במוקדים רבים. תומכי השריף טענו, שאכן הגיע הזמן להחליף את האנדרטה החלודה ומלאת הירוקת באנדרטה מכובדת יותר. אבל לעומתם טענו מתנגדי התוכנית שאסור לגעת בה, מכיוון שמדובר במדרון חלקלק שאחריתו מי ישורנה.
הכתבות המרכזיות בעיתון של הכפר שהופיע למחרת היו מלאות בזעם כלפי השריף החדש ותוכניתו הבוגדנית. "היד האוחזת בגרזן לא תפגע בדם הלוחמים!" זעקו הכותרות. מקג'י התהלך בחצר החווה שלו מצד לצד. הוא ידע שזהו קרב המנהיגות הראשון שלו ואסור לו לוותר. הוא החליט לפעול, ולמחרת בבוקר כוסו לוחות המודעות בעיירה במודעות המכריזות שהאנדרטה תיהרס בכל מחיר. "תוכנית הפירוק כבר יצאה לדרך!" נכתב שם באותיות של קידוש לבנה. מנהיגי המחאה נגד האנדרטה הלהיבו את ההמון לקרוע את המודעות. אפילו כורי הזהב הצטרפו למאבק, וחלקם הבעירו חביות עץ שהעלו עשן שחור שנראה למרחוק. אבל מקג'י לא נרתע, ולמחרת פרץ לכיכר העיר בליווי פלוגת פרשים שבכוח הקימה גדר שהקיפה את האנדרטה מכל עבר.
כשהשריף ואנשיו עזבו את הכיכר, חצתה המחאה את הגבולות. המונים נהרו לעבר הגדרות, עקרו והשליכו אותן למצולות הנהר הסמוך. הגדילו לעשות כמה בוקרים, שהטו את עדר הבאפלו העצום לעבר כיכר העיירה וכך חסמו לחלוטין את דרכי העיירה הראשיות. למקג'י לא נותרה ברירה אלא לשלוח פרשים, שנאלצו להשתמש בכוח כדי לפזר את עדרי הבאפלו מנתיבי הגישה.
המחאה התפשטה בכל האזור. מהומות פרצו על בסיס יומי בעיירות ובכפרים נוספים ואילצו את השריף לשלוח את אנשיו לפזרן. קולם של תומכי התוכנית כמעט לא נשמע, כיוון שמתנגדיה היו רבים ואחזו בתפקידי מפתח מכריעים.
לאחר שלושה ימים יצא מקג'י לעבר עיר המחוז כדי להתייעץ עם גורמי ממשל כיצד לנהוג באירוע המתגלגל. חבריו הטובים יעצו לו שלא לוותר ולהרוס את האנדרטה. מנגד היו אחרים שיעצו לו לפרק ולחדש רק את חלקה העליון ולשמר את מרגלותיה. מנגד, רבים מחברי הממשל יעצו לו להרפות מהתוכנית לחלוטין ולא להסתבך עם המתנגדים הזועמים.
באישון לילה חזר השריף לאזור, ואת פניו קיבלה 'מחאת לפידי האש'. שמי הלילה בכל האזור הוארו בלפידים בוערים כאות מחאה על תוכנית פירוק האנדרטה. עם בוקר נתלו בכל הצמתים הראשיים מודעות המכנות את השריף "בוגד! אויב האומה!"
מקג'י הרגיש שהמחאה מתקרבת לנקודת הקצה שלה. הוא נזכר ביועצו הישיש של אביו וקבע עימו פגישה חשאית בבקתה מרוחקת בשעות הקטנות של הלילה. דבר קיום הפגישה נודע למתנגדיו של השריף, שעקבו אחר כל צעדיו. סביב בקתת העץ המרוחקת התגודדו בוקרים זועמים. שומרי ראשו של מקג'י נאלצו להדוף אותם בתקיפות.
רק השריף והיועץ הישיש נכחו בפגישה. נער צעיר שהצליח להיתלות על גג הקש טען בלהט שהצליח לשמוע מילה יחידה – "ג'ושע". אולם הודעת השריף ברגע שיצא מהבקתה, שמחר ימסור הכרזה דרמטית בכיכר העיירה, השכיחה מההמון את דברי הנער.
המון אדם מילא למחרת את רחובות העיירה, והכיכר המרכזית הייתה עמוסה באנשים. על במת העץ המאולתרת עמד מקג'י, פניו סמוקות ועיניו אדומות מחוסר שינה. לאחר כמה משפטי התנצלות הוא הכריז: "החלטתי לדחות לעת עתה את תוכנית הפירוק… ובעצם לדחות אותה לחלוטין". תרועות ההמונים החרישו אוזניים, קריאות "ניצחון העם" נשמעו מכל עבר. האנשים יצאו בריקודים. מוזגי הבירה הודיעו על חלוקת בקבוקי משקה לכל דורש, וזקני הבוקרים ניגבו דמעות בהתרגשות. ורק תומכי מקג'י הרכינו ראש. "החמצה היסטורית", הפטירו זה לזה. "הזדמנות של פעם בחיים".
בשעת ערב יצא שליח חרישי מבית השריף לעבר ביתו של ג'ושע הזקן. הוא מסר לידיו איגרת והסתלק. לג'ושע הייתה חלקת אדמה קטנה מאחורי האנדרטה הגדולה. במשך עשרות שנים נאסר על ג'ושע לעבד את אדמתו מפאת מיקומה בלב העיירה. באיגרת נכתב כי השריף מאשר לג'ושע לעבד החל מהיום את אדמתו, אולם רק בשעות הקטנות של הלילה, כדי שלא לפגוע בסדר הציבורי. ג'ושע חייך בשביעות רצון. הוא ניגש לעבר שני שוורים עצומי ממדים וחיבר להם מחרשת ענק. בשעות הקטנות של הלילה פסע ג'ושע לעבר חלקת השדה ולאור הירח נעץ את להבי המחרשה עמוק באדמה. משקלם העצום של השוורים והלהבים הענקיים יצרו חריצים גדולים שהתפשטו אף לצדדים וחתרו תחת יסודות האנדרטה הגדולה. ומכאן היה זה רק עניין של זמן, ואחר חודשים ספורים קרסה האנדרטה הישנה ומקג'י הודיע בסיפוק על בניית האנדרטה החדשה…
לפעמים בשקט, בחוכמה ובמתינות ניתן לשנות הרבה יותר דברים מאשר במאבק ובמלחמה. במקום להילחם ולעמוד על שלנו, עלינו להיות חכמים ולפעול בשקט מבלי לעורר מהומה ומבלי למשוך תשומת לב מיותרת, ובסופו של דבר אפשר לעשות את הטוב מבלי שאף אחד ירגיש נפגע.
