"אתה חייב לשמוע מה קרה", אמר העכבר לתרנגול שבלול, "שמו מלכודת עכברים במטבח".
התרנגול המשיך לנקר באדישות ואמר: "זה ממש לא מעניין אותי, זה לא קשור אליי. אני לא עכבר".
המשיך העכבר אל הדיר ואמר לכבשה: "את לא מאמינה מה קרה… בעל הבית הניח מלכודת עכברים במטבח".
הכבשה המשיכה לרבוץ בשלווה ואמרה: "זה ממש לא מעניין אותי, זה לא קשור אליי, אני לא מסוגלת להינזק ממלכודת עכברים".
העכבר המאוכזב ניסה את מזלו גם אצל הפרה, אך התגובה הייתה דומה: "זה ממש לא מעניין אותי, זה לא קשור אליי…".
בלילה זחל נחש ארסי רעב אל המטבח וזנבו נתפס במלכודת. בעלת הבית באה לפנות את המלכודת, היא הייתה בטוחה שהעכבר הוא זה שנלכד. היה חשוך והנחש הכיש אותה.
היא נפלה למשכב, ובהמלצת חברותיה שחט בעל הבית את התרנגולת והכין לה מרק עוף.
כשהחמיר מצבה ואורחים רבים הגיעו לבקר, שחט בעל הבית גם את הכבשה והאכיל את האורחים.
ימים ספורים לאחר מכן נפחה המסכנה את נשמתה, ולאחר ההלוויה שחט בעלה את הפרה כדי להכין ארוחה גדולה ומספקת לכל האורחים הרבים שבאו לנחם.
ורק העכבר נשאר בחווה כדי לספר את הסיפור הזה…
*
בפרשה זו מסופר על –
אנשי סדום שהיו אנשים רעים מאוד,
וזעקתם של האומללים, העשוקים והמקופחים -עלתה עד לשמים.
"וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה,
וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.
אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה,
הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא אֵדָעָ"
כשהרוע מיצה את עצמו.
כשלא נותר עוד שום דבר טוב בעיר.
אין לסדום עוד זכות קיום,
היא עומדת להיחרב עד היסוד.
אברהם אבינו, שאינו גר בסדום ובסביבתה שומע על כך,
וזה נוגע בו. זה כואב לו באופן אישי….
הוא אינו מתעלם, הוא לא אומר "שלום עלי נפשי",
הוא לא מתחפר תחת השמיכה המפנקת במחנה השליו שלו.
אלא נזעק לראות האם אפשר להציל את סדום מחורבן.
הוא מנסה בכל כוחו לבדוק אולי עוד אפשר לתקן,
אולי יש עוד דרך להשפיע טוב ולשנות את רוע הגזירה.
ומתוך כך הוא עומד ומתווכח עם הבורא:
"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע,
וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע,
חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"
אברהם טוען שאם יש צדיקים בסדום,
הרי שאי אפשר להחריב אותה,
והטענה באה מתוך –
תפיסת הצדק שאברהם מלמד את כל העולם.
ועד כמה שאברהם אינו קשור לסדום,
ואדרבה, הוא מייצג את ההיפך מהם,
הוא עדיין לוקח אחריות ועושה כמיטב יכולתו.
ובכך הוא מלמד אותנו מהי אחריות חברתית,
כי מה שקורה אצל השכן קשור גם אלינו.
כולנו מחוברים, כולנו רקמה אנושית אחת.
עלינו לדאוג לעצמנו בכך שנדאג זה לזה.
להיטיב. לעזור. להשפיע. לאהוב.
