"אנחנו כבר ממש קרובים…" קרא מרקוס לסמית שהשתרך מאחוריו. מרקוס הביט לעבר העמק שנפרש לפניו, ובחן שוב המפה שהעניק לו לפני כמה שנים קאוזו הקשיש. יותר מעשר שנים עברו מאז שפגש מרקוס לראשונה את קאוזו כאשר הגיע בטעות לכפר המבודד וזכה להכנסת אורחים חמה ולבבית מזקן השבט – קאוזו – שאירח אותו בביתו.
בסופו של יום ארוך ומתיש, לקראת שקיעת השמש, נגלה הכפר לעיניהם של מרקוס וסמית. "בקרוב אתה תודה לי!" הכריז מרקוס באוזני שותפו והחיש את צעדיו לעבר הכפר. "איזו קבלת פנים מחכה לנו, קאוזו ידאג לכל מחסורנו…"
כשהתקרב לעבר הכניסה לכפר, מצא סמית את מרקוס עומד על מקומו. הוא נעצר לידו, שמט את התרמיל הכבד מגבו ושאל בזהירות: "הכול בסדר מרקוס? זה המקום הנכון?"
"כן, זה הכפר…" השיב מרקוס מבעד למחשבותיו, "אבל משהו מוזר קורה כאן, אין פה אף אחד". מרקוס וסמית פסעו בזהירות ברחבי הכפר ומצאו את עצמם מתהלכים לבדם בין עשרות הבתים העזובים. "הגחלים עדיין חמות…" אמר מרקוס בכניסה לאחת הבקתות, "זה אומר שרק לפני כמה שעות כולם עוד היו פה". סמית הביט במרקוס ושאל בדאגה: "מה קרה פה?!"
בתחושות כבדות ישבו בשתיקה מרקוס וסמית ליד אחת המדורות בכפר וחיממו את גופם מהקור. לפתע הפרו את הדממה קולות שהגיעו ממרחק. השניים נעמדו מייד, מתאמצים להבין מה מקור הרעש. באופק נגלו לעיניהם כמה לפידים, שהאירו עשרות דמויות שהלכו והתקרבו אל הכפר. "כדאי שנתחבא, מרקוס…" הציע סמית. מרקוס הנהן, אך נותר להביט בתהלוכה המוזרה עוד כמה שניות ואז הכריז בהתרגשות: "אלה בני הכפר!" כשנכנסו הדמויות הראשונות אל הכפר, ניגש אליהן מרקוס בהתרגשות והציג את עצמו. אחדים מהתושבים אכן זיהו אותו וקיבלו אותו בחיבה. המולה עטפה אותם במרכז הכפר, שהפך בן רגע למלא ושוקק חיים. גל התרגשות עבר בין המוני האנשים כשפסע לעברו של מרקוס אדם זקן על משענת עץ. "קאוזו…" קרא מרקוס, רץ לעבר הזקן וחיבק אותו בהתרגשות, "לא מאמין שאנחנו שוב נפגשים!"
בביתו של קאוזו ישבו מרקוס וסמית ונחו מהדרך הארוכה. העייפות הגדולה לא הצליחה לכסות על סקרנותם בנוגע לכפר העזוב שאליו הגיעו בצהרי היום. "איפה היו כולם בצהריים?" שאל מרקוס את קאוזו העייף. הוא הזדקף והחל לספר: "בכל שנה לפני הגשם הראשון עולים כל בני הכפר אל ההר הסמוך. בראש ההר יש עץ עתיק, שלא פרח כבר יותר ממאה שנים. אנחנו חורשים את האדמה סביבו, מסקלים את השורשים ומניחים דשן ליד הגזע המתפורר – כך, כשיגיעו הגשמים, יהיו לעץ התנאים הטובים ביותר כדי לצמוח". קאוזו הביט בעיניהם של מרקוס וסמית, כששאלו ביחד: "אבל כבר שנים שהעץ לא פורח, למה אתם מתאמצים כל כך?" קאוזו, השיב בנחת: "הרבה שנים לפני שנולדתי היו בכפר מטעים נרחבים של עצי דובדבן עם הפירות המשובחים ביותר באזור. מכל קצוות תבל הגיעו סוחרים כדי לקנות את הפירות המתוקים, והכפר נהנה משגשוג מופלא".
מרקוס וסמית הביטו מרותקים בקאוזו, והוא המשיך לספר: "באחת השנים החלה להתפשט מחלה בין עצי הדובדבן. הניסיונות הרבים להציל את המטעים עלו בתוהו. מכל המטעים נותר עץ אחד בלבד, העץ שניצב בודד על ראש ההר". קאוזו הפנה את מבטו אל ההר שנשקף מבעד לחלון ביתו, ואמר: "מאז אנחנו עולים בכל שנה אל העץ הבודד, מטפלים בו ומחכים לו שיפרח כדי שנוכל לטעת מחדש את עצי הדובדבן". קאוזו חזר להביט בהם והוסיף בלחש: "אני כבר זקן מאוד מרקוס, אני לא בטוח שאזכה לראות זאת, אבל אני בטוח שזה יקרה".
עשרות שנים עברו, ולמרקוס הזקן נותרה משאלה אחת להגשים – לחזור בפעם האחרונה אל הכפר. סמית, שגם בעצמו כבר לא היה צעיר, סחב איתו את מרקוס בדרך הארוכה והמפרכת אל הכפר. כשסיימו שניהם להעפיל אל אחת הגבעות, נפרש לעיניהם מחזה מרהיב – קרני השמש השוקעת ליטפו בחום מטעים עצומים של עצי דובדבן שהשתרעו לכל עבר ונמצאו בשיא פריחתם. מרקוס חייך ואמר: "זה קרה, קאוזו, בזכות האמונה שלך. זה קרה!"
*
בתקופה שבה החורף מתעצם, הלילות והחושך הולכים וגוברים, כשחושך הגלות מכסה את העולם כבר תקופה ארוכה וקשה – זוכה עם ישראל לנס מופלא במנורת המקדש, נס שהאיר את התקווה והאמונה. מאז חוזר עם ישראל ומאיר בכל שנה מחדש את אותה תקווה ואמונה אל מול הצרות והחושך. בזכות אותה אמונה זוכים אנו לראות את אור הגאולה הולך ומתגבר, עד לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
