יאסיק הכה בפטיש בפעם המי יודע כמה לאותו בוקר ושוב שקע בחלום כאשר הנעל אחוזה היטב בידו והפטיש נמצא באוויר. "שוב שקעת בחלומות, יאסיק?" אמר פיטר הנפח הזקן ברוגז. "מה אתה חולם?! תתעורר, יש כאן מלא עבודה!"
יאסיק היה בחור צעיר ואמיץ שארנקו הריק הציק לו בקביעות, הפרוטות שקיבל עבור עבודתו כשוליית הסנדלר הספיקו למחייתו בקושי. "יש כאן עוד עשרה זוגות שאתה חייב לתקן אותם היום!" התרה בו פיטר בקול צרוד. "אם אתה ממשיך לחלום, לך תחפש לך עבודה אחרת!"
בכל יום היה פיטר חוזר על איומיו מחדש, אבל היום פקעה סופית סבלנותו של יאסיק. הוא קם, הוריד מעליו את הסינר המוכתם בדבק ובצבע והניח אותו על הכיסא. "לאן אתה הולך?" תהה פיטר בתדהמה. "לחפש עבודה אחרת!" הכריז יאסיק. "קדימה פיטר, יש לך עוד עשרה זוגות לתקן היום חוץ ממה שאתה צריך לסיים…"
"לא, אל תלך!" קם פיטר ממקומו, אבל יאסיק כבר לא היה בחנות ורק הדלת הפתוחה לרווחה הכריזה שהוא עזב את המקום.
יאסיק פסע בצעד מהיר ברחובות ורשה, הוא חישב את צעדיו וניסה לחשוב מה יוכל לעשות כדי לכלכל את עצמו בימים הבאים. הוא המשיך להסתובב ברחובות העיר עד שמצא את עצמו מול הגינה הגדולה של פארק רוזיצקה. "כבר בתור ילד שמעתי שכאן מתגורר ולדיסלב קוגן – הקמצן הגדול ביותר בוורשה, אולי שווה לדפוק בדלתו של הקמצן ולראות האם הוא זקוק לעוזר? אולי אצליח לקבל ממנו כמה פרוטות…" חשב יאסיק לעצמו ונכנס לתוך הפארק, עד שמצא את עצמו בשער הטירה המפוארת.
הוא דפק ודפק, עד שגילה שהדלת פתוחה – הוא נכנס פנימה בחשש ונדהם לראות את גינות הנוי והמדשאות, שם בכניסה לבית עצמו ישב ולדיסלב הזקן כשהוא שקוע בספר קריאה ישן. "כן, בחור צעיר. מה מעשיך בטירה שלי?" תהה ולדיסלב למראה הצעיר שפלש לגינתו ללא רשות.
"אני… אני, מחפש עבודה" גמגם יאסיק למראהו של ולדיסלב, "אולי יש לך איזה עבודה לתת לי? אני מוכן לעבוד בכל עבודה שתרצה…"
"במה עבדת קודם?" שאל ולדיסלב ויאסיק השיב: "עבדתי כשוליית סנדלר". ולדיסלב הנהן בראשו ושקע בשתיקה ארוכה. לבסוף כשפתח את פיו, היה נדמה ליאסיק שניצוץ של טירוף בוקע מעיניו של הזקן הגלמוד. "היום זה יום המזל שלך!" אמר ולדיסלב, הוא קם ממקומו וסימן ליאסיק להתלוות אליו. הם עשו את דרכם לעבר מרתף ישן שאותו פתח ולדיסלב במפתח ברזל גדול וחלוד, ברגע שנכנסו פנימה הסתנוור יאסיק ממטילי הזהב הכבדים שהיו מסודרים על המדפים.
"האתגר שאני מעמיד בפניך הוא כזה" אמר ולדיסלב והשליך לרגליו ארנק כבד שהיה מלא במטבעות, "בארנק הזה, יש עשרת אלפים זלוטי שאותם תצטרך לבזבז ביום אחד. אבל זכור! אסור לך לעזור לאף אחד מלבדך, עליך לבזבז את כל הכסף אך ורק על עצמך במשך יום שלם! אם תעזור למישהו אחר, אני אדע זאת! אם תעמוד במשימה, תזכה בכל מטילי הזהב שבמרתף!" יאסיק הקשיב לו בשתיקה והנהן בראשו בעיניים נוצצות, הוא הרגיש כיצד חלומו מתגשם בפתאומיות. הוא לקח את הארנק הכבד ויצא להסתובב ברחבי העיר. הוא החל להסתובב ברחובות העיר ולקנות לעצמו בגדים ללא אבחנה, אלא שלאחר שקנה לעצמו כמה וכמה מלתחות גילה יאסיק לאכזבתו שעד עכשיו בזבז רק חמש מאות זלוטי. "עכשיו אלך לפנק את עצמי במסעדה הכי יוקרתית בעיר" חשב לעצמו, אבל גם שם בתום הארוחה הוא גילה שלמרות שהזמין את האוכל היקר ביותר, עלה לו הכול לא יותר ממאה זלוטי כל הארוחה הדשנה. "איך מצליחים לבזבז עשרת אלפים זלוטי ביום אחד. רק על עצמך?" תהה, הוא המשיך ללכת ולבזבז אבל בסוף היום כאשר החל להחשיך, הוא ספר שוב את הכסף שנותר בארנק והבין שהוא נשאר אחרי יום הבזבוזים הגדול עם ששת אלפים זלוטי.
בדיוק לאחר שסיים לספור את הכסף, ניגש אליו אדם זקן וגיבן הושיט לו את ידו בתחנונים וביקש: "עזור לי בבקשה בחור צעיר, כבר כמעט יומיים שלמים שלא אכלתי כלום!"
יאסיק חשב לרגע ואז עברה בראשו מחשבה: "הרי את האוצר המובטח של ולדיסלב הקמצן כבר הפסדתי, לפחות אעזור בכסף שלו לכל העניים בעיר!" הוא פתח את הארנק, הוציא חמש מאות זלוטי והניח אותם בידיו של הזקן הגיבן שהביט בו בתדהמה ומיהר להימלט מהמקום לפני שהצעיר המוזר יתחרט על המתנה.
במשך השעתיים הבאות, הסתובב יאסיק בכל רחבי ורשה וחילק את כספו לכל עניי העיר. כשסיים את הכסף שבארנק, חזר חזרה לטירתו המפוארת של ולדיסלב, שהביט בו במבט זועם. "נכון שלא עמדת בתנאי שלי וחילקת מהכסף לאחרים?"
"נכון" השיב יאסיק בחיוך זורח. "מה אתה מחייך? הרי הרגע הפסדת את מטילי הזהב שבמרתף!" כעס ולדיסלב, "איך אתה יכול לוותר על כזה הרבה כסף?"
"אני מעולם לא אצטער על כך שהפסדתי אוצר של קמצן שמוכן להקריב את חייו, העיקר שלא לעזור לאחרים. במקום להצטער על האוצר שהפסדתי, אשמח על הזכות שהייתה לי לעזור לכל עניי העיר הלילה בכסף שצברת במשך חייך…" השיב יאסיק תשובה ניצחת, הותיר את ולדיסלב כשבידיו מפתח המרתף הגדול והחלוד ועזב את הטירה המפוארת…
הרבה פעמים חולפת לנו מחשבה בראש 'אילו הייתי מיליונר' אבל המציאות מוכיחה, שכסף לא הפך את האנשים למאושרים. הדבר היחיד שיכול להפוך את האדם למאושר, זה היכולת שלו לתת לאחרים ולהעניק מעצמו, הנתינה יוצרת אהבה כלפי הסביבה שמוקרנת בחזרה כלפי הנותן. ולכן אם נדע להעניק מעצמנו לאחרים ולאו דווקא כסף, נראה כיצד אושר פנימי הוא העיקר בחיים ולא כסף שרק מדמה מציאות מדומה של אושר.
